משמעות. למרות ש… אם בכלל יש למשהו משמעות.
«הכול בכל מקום בבת אחת» (Everything Everywhere All at Once) — סרט רב-ז'אנרי משנת 2022, שבו מדע בדיוני, אקשן, קומדיה, דרמה משפחתית ופסיכדליה גלויה מתקיימים בו-זמנית באופן בלתי נתפס.
יצרו אותו הבמאים דניאל קוואן ודניאל שיינרט, הידועים יותר בפשטות כ«דניאלס».
והמילה «פסיכדלי» חשובה כאן מאוד.
הסרט לא רק מספר סיפור. הוא ממש מנסה לערער את מערכת התפיסה הרגילה של הצופה, ומאלץ אותו כמה פעמים לשאול:
מי בכלל הוא האני האמיתי כאן?
במרכז העלילה — אוולין ואנג בגילומה של מישל יאו, אישה רגילה שלפתע מגלה שקיים מספר עצום של יקומים מקבילים — ומספר עצום של גרסאות אחרות של עצמה.
כדי לעבור ליקום אחר ולקבל גישה לכישוריה של אוולין אחרת, הגיבורה צריכה לבצע אלגוריתם מסוים — ולעיתים קרובות לעשות משהו לגמרי לא שגרתי עבורה, לא הגיוני, מוזר, ולפעמים ממש אבסורדי.
וכאן מתחיל הדבר המעניין ביותר.
אוולין קופצת כל הזמן בין גרסאות שונות של חייה, ובו-זמנית מנסה לא לאבד את הקשר עם בעלה, בתה, המציאות — והעיקר, להיזכר: מי היא בעצם?
ולבסוף, בערך בדקה ה- 44 היא מתחילה לראות הכול באופן הרבה יותר רחב.
את חייה האחרים.
את חייהם האחרים של קרוביה.
גרסאות אחרות של עצמה.
ועולה שאלה מצוינת:
מי מבין האנשים האלה יתגלה כקרוב לה, ומי — כאויב?
נו, זה הכול.
לא נספר יותר מזה. 😃
כי בדיוק מכאן לא יתנו לכם להשתעמם.
וכן — שם קיימות לא רק גרסאות אלטרנטיביות של אנשים בודדים.
שם יש ענפים אלטרנטיביים של היקום כולו שלנו.
איך בכלל צולם הדבר הזה?
כאן מגיעות תשואות מיוחדות.
איך הועמדו הקרבות.
אילו אפקטים מיוחדים.
איך עובד העריכה.
איך נכתב התסריט.
איך מתוך מצב מגוחך לחלוטין הסרט עובר בתוך שניות לכמה דרמה, אחר כך לפילוסופיה, אחר כך לסרט פעולה — ובעוד דקה גורם לכם לצחוק.
ולשחקנים נפלה כאן משימה במורכבות מטורפת לחלוטין: הם למעשה נאלצים לגלם כמה גרסאות של אדם אחד, שלעתים אינן דומות זו לזו בעליל.
מישל יאו — פשוט מדהימה
מישל יאו — «נמר, דרקון», «מכניק: התחייה», «חג מולד לשניים», «מסע בין כוכבים: דיסקברי» — קיבלה כאן אחד התפקידים המורכבים ביותר בקריירה שלה.
והיא לא רק הצליחה.
היא ראויה לתשואות, לשבחים אין-סופיים, וכפי שהתברר מאוחר יותר, גם ל«אוסקר» שהגיע לה ביושר.
השליטה הטבעית שלה באמנויות לחימה מתחברת כאן לקומדיה, לדרמה, לאבסורד מוחלט ולסצנות רגשיות עדינות מאוד.
לצידה נפלא קה הוי קואן — «הגוניס», «לוקי», «אמריקאי ממוצא סיני».
סטפני סו — «כפולי פעלולים», «אחיות חורגות» — בהירה להפליא, מוזרה ורגשית בעת ובעונה אחת.
ג'יימי לי קרטיס — «שקרים אמיתיים», «תערו על התער», «להחליף מקומות», «יום שישי המטורף», «ארנולד» — כאן בכלל מרשה לעצמה דברים שלא ניתן היה לצפות ממנה כלל.
וכמובן, ג'יימס הונג — «כדורי הזעם», «אתה לא יכול לנצח», «היום שבו כדור הארץ עמד מלכת» — אגדה עם פילמוגרפיה עצומה, שהצופים ראו בעשרות סרטים וסדרות מפורסמים.
בקיצור, עם השחקנים כאן הכול טוב מאוד.
ומה זה בכלל.
טוב מאוד-מאוד.
כמה ציטוטים — רק כדי להבין לאן מזמינים אתכם
הסרט ממש מפוזר במשפטים שבהתחלה עשויים להיראות כחלק מעלילה פנטסטית, ואחר כך פתאום מתחילים להישמע כמעט כמו מסה פילוסופית.
«אתה פשוט לא מבין איך כל החלטה שלך משפיעה על החיים שלך».
«שום דבר לא חשוב».
«הרי אתה מבין, נכון? אתה רואה שכל מה שסביבך הוא רק ארגונים מחדש אקראיים של חלקיקים של סופרפוזיציה מתנודדת».
ומיד אחר כך:
«נחסום לה את החמצן לפחות בממד הזה». 😄
ואז שוב:
«הרי אתה יודע שכל פעולה שלנו נעלמת בשדה האינסופי של שאר האפשרויות שלנו. אתה בכל מקום».
או:
«לנהוג נכון!» — זו קופסה זעירה שיצרו בני אדם והיא לוחצת».
ועוד:
«את צעירה, דעתך הפכפכה. אבל אני יודעת מי אני!»
ואחר כך:
«רק חיפשתי מישהו שיוכל לראות את מה שאני רואה. שיוכל להרגיש את מה שאני מרגישה».
ואחד מהציטוטים האהובים עלינו:
«אם אני בוחרת רק בטוב, זה לא אומר שאני חלשה. זו אסטרטגיה. היא פשוט עוזרת לי לשרוד הכול».
אז על מה הסרט באמת?
כאן מתחיל הדבר המעניין ביותר.
על פני השטח זה סרט על יקום מרובה.
אבל אם מסירים את הפנטזיה, הקרבות, האפקטים המיוחדים וכל האבסורד המרהיב, מתגבשת משמעות מעניינת מאוד:
צריך כל הזמן לקרוע את התבניות של עצמך.
לשנות שרשראות מחשבה רגילות.
ליצור קשרים חדשים.
לצאת מתגובות אוטומטיות.
כי כל החלטה שמתקבלת מעצבת גרסה חדשה של החיים שלך.
והמשימה — בתוך כמות אינסופית זו של אפשרויות לא לאבד את האני של עצמך.
ויותר מכך, הסרט ממש מכריח את הצופה להסתכל על השאלה:
מי אני?
אם אי פעם חיפשתם תשובה לשאלה הזו — אפשר להפעיל.
הוא ודאי לא יותיר אתכם אדישים.
מישהו יגיד: «גאוני».
מישהו: «מה בכלל ראיתי עכשיו?»
ומישהו אחרי הסרט עוד כמה שעות יישב ויחשוב.
ואולי בדיוק זו המשימה שלו.
וההומור. המון הומור
חשוב: אל תדמיינו לעצמכם סרט פילוסופי כבד של שעתיים, שבו אנשים בוהים מהורהרים בחלון.
לא.
כאן יש רמה כזו של אבסורד, שלפעמים תצחקו בדיוק מפני שהמוח כבר מסרב להסביר את מה שקורה.
ועוד:
אל תמהרו לכבות את הסרט בערך בדקה ה-82!
כן-כן.
גם זה מהלך של התסריטאים.
גם כאן הם החליטו לשחק קצת עם הצופה.
הסרט אינו דומה כמעט לשום דבר אחר
ובדיוק משום כך החלטנו בכלל לעשות את הניתוח הגדול הזה.
לאחרונה פרסמנו את רשימת 5 המדע הבדיוני הטובים בכל הזמנים ובכל העמים, שבה הצבנו במקום הראשון את «בני האלמוות. מלחמת העולמות».
והסיבה לא הייתה רק איכותו של הסרט.
העיקר — המקוריות.
כשאחרי הצפייה קשה לומר:
«נו, זה בערך כמו הסרט ההוא».
וכך גם כאן.
את «הכול בכל מקום בבת אחת» כמעט בלתי אפשרי להשוות כראוי לקולנוע אחר.
הוא פשוט קיים בקטגוריה משל עצמו.
שבעה «אוסקרים» — וזה כבר אומר משהו
הסרט זכה להכרה בלתי נתפסת מצד המבקרים והצופים.
בטקס ה«אוסקר» של שנת 2023 זכה הסרט בבת אחת ב שבע מועמדויות, ובהן:
«הסרט הטוב ביותר»;
«הבימוי הטוב ביותר» — דניאל קוואן ודניאל שיינרט;
«השחקנית הטובה ביותר» — מישל יאו;
«שחקן המשנה הטוב ביותר» — קה הוי קוואן;
«שחקנית המשנה הטובה ביותר» — ג'יימי לי קרטיס;
וכן קיבל פרסים על תסריט מקורי ועריכה.
כלומר, כל הכאוס הזה התברר ככאוס מאורגן בקפידה רבה.
וכאן, יש להניח, מסתתרת עוד רמז של הסרט.
מה שבמבט ראשון נראה כ אבסורדיות, לעיתים פשוט אומר:
מציעים לכם לשנות את כיוון המחשבה.
ממש עכשיו.
פסיכדלי? ועוד איך
נזכיר: הסרט פסיכדלי.
אז הוא לא רק יספר לכם על הצורך לשנות את התפיסה הרגילה.
הוא יגרום לכם לעשות זאת.
הדקו חגורות.
כי בסוף תמצאו שיחה גם על הבחירה, וגם על החופש, וגם על האמנות להיות יוצר החיים של עצמך.
והאנלוגיה לאבן — למצב הנפלא הזה «פשוט להיות» — היא בעינינו בכלל אחד משיאיה של היצירה.
בלי נאומים.
בלי מאבק.
בלי הוכחות.
אבנים.
ולפתע — אחד הקטעים האנושיים ביותר בכל הסרט.
שורה תחתונה
«הכול בכל מקום בבת אחת» — סרט מוזר מאוד.
מצחיק מאוד.
חכם מאוד.
רועש מאוד.
לפעמים ממש אבסורדי.
לפעמים רך באופן מפתיע.
לפעמים כל כך פילוסופי, שדקה אחרי סצנה של עוד קטטה מטורפת אתם פתאום תופסים את עצמכם חושבים על החיים שלכם.
הסרט ממש מכריח את הצופה לראות את האני שלו מכמה זוויות.
בדיוק בגלל זה אפשר לסלוח לו כמעט על הכול.
חוץ מהאורך. 😄
הדירוג של גאיה: 9/10.
וזאת אף על פי שעוד הורדנו 0.1 נקודות על משך ההקרנה — נזכיר, אנחנו בכלל תומכים בכך שסרט טוב יתאים את עצמו ככל האפשר למשך הסטנדרטי של בערך 1 שעה 40 דקות.
אבל כאן אפשר לסלוח.
כמעט.
בשורה התחתונה:
חובה לראות.
ואחרי כל מה שראינו, נשארת נוסחה יפהפייה לחלוטין:
אנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה! שום דבר לא חשוב!
