במערה שקשה להגיע אליה, מונדו סוקה שבצ'יאפס המקסיקנית, גילו ארכיאולוגים 13 מטמונים ובהם כ-180 כלי חרס, שהותירו בני הזוקה הקדומים בין השנים 600 ל-900 לספירה. נראה שממצאים אלה שימשו כמנחות בטקסים להבאת גשם בתקופות של בצורת ממושכת, שהייתה קשה במיוחד בין השנים 680 ל-720.
הגילוי התאפשר הודות למורה דרך מקומי, חָאירו דיאס, שדיווח על הממצאים למכון לאנתרופולוגיה ולהיסטוריה של מקסיקו. המערה, השוכנת בקהילת חנרל לסארו קרדנס במועצה האזורית סינטאלפה, נשמרה זמן רב בידי התושבים עצמם. הגישה הקשה — ירידה אנכית של עשרה מטרים — והאקלים המיקרו-יציב שבפנים סייעו לשמור על החפצים במצב מעולה.
על כלי החרס מצוירים יגוארים, נחשים, עטלפים וינשופים. היגוארים נחשבו לשליטי השאול ולשומרי הגשם, ואילו הנחשים וסמלים אחרים נקשרו למים, למוות ולתחייה. בכמה כלים נשמר קופל — שרף שנשרף כדי לתקשר עם האלים ועם האבות. כמה כדים הוצבו במכוון מתחת לנטיפי אבן, כדי לאסוף טיפות של "מים קדושים של ההר".
הארכיאולוג חוסואה לוסאדה טולדו מציין כי הממצאים משקפים תקופה מורכבת במזואמריקה: שינויי אקלים הביאו למחסור במשקעים, שאושר במחקרים של משקעי קרקעית אגמים. עולי הרגל מבני הזוקה באו למערה לבקש מן הרוחות והאלים של ההרים חסד — גשם ליבולים. זה אינו רק טקס, אלא תגובה מעשית למשבר אקולוגי, כאשר בני האדם חיפשו קשר עם כוחות הטבע באמצעות סמלים ומעשים.
הקהילה שואפת כעת להיות שותפה רשמית לשמירה על האתר מטעם INAH. גישה זו מלמדת כיצד התושבים ממשיכים את מסורת הדאגה למורשת, שהחלה עוד בימי קדם. המערה נותרת עדות חיה לכך שסמלים וטקסים סייעו לבני האדם לשמור על תקווה ואחדות לנוכח אי-ודאות.
גילויים מעין אלה מזכירים: גם בתקופות היבשות ביותר חיפש האדם דרכים להגיע להבנה עם העולם, באמצעות דימויים של בעלי חיים ומקומות קדושים. כיום, כשהאקלים שוב משתנה, מציעים הממצאים הללו להביט באסטרטגיות ההסתגלות הקדומות לא כאמונות תפלות, אלא כניסיון תרבותי של יחסי גומלין עם הסביבה.
הדאגה למקומות כאלה מתחילה בכבוד לאלה ששומרים עליהם זה מאות שנים.
