ומה אם טלפתיה מתחילה במקום שבו נגמרות המילים?

❓שאלה:
קיים רעיון שלפיו השפה נוצרה, בין היתר, עם הופעת הצורך בניווט בין דברים מדומיינים: רעיונות, סמלים, העתיד, העבר. בעוד שבלעדיהם, כמו אצל שימפנזים למשל, הניווט הוא רק בין דברים פיזיים. איני חושב שהרעיון מדויק במיוחד; יש הרבה דוגמאות של בעלי חיים שתופסים דברים לא-פיזיים. אך אם לוקחים בחשבון את הקשר בין הסביבה לתקשורת, מה היה אנלוגי להופעתם של דברים מדומיינים בסביבה לצורך התפתחות הטלפתיה?
❗️תשובה lee:
לא בדיוק. זה יותר דרכו של האגו מאשר דרכה של השפה. ולא במובן של "דמיון", אלא במובן של תקשורת על מה שאינו כאן. כך בדיוק פועלת תודעת האדם — דואגת למשהו אי-שם, לא כאן, ומחמיצה את החיים בהווה.
והשפה כצלילים מילוליים במשפטים ארוכים, במקום מסרים תמציתיים ואינפורמטיביים (כמו אצל לווייתנים ודולפינים, למשל) — גם זה סימן ל"תודעה מבולבלת". התודעה אינה יכולה לבטא ברגע אחד מבנים רב-ממדיים, ולכן היא מפרקת מושגים מורכבים למילים חד-הברתיות.
הביטו סביבכם, חשו את המקום שבו אתם נמצאים. ועכשיו חשבו כמה מילים יידרשו לכם כדי לתאר אותו.
ארמוז לכם — לא תספיק שנה כדי לסיים תיאור מלא במילים של סביבתכם.
ואילו הדולפין יכול לעשות זאת בצורת "ציוץ" של שנייה.
ואילו הלווייתן מתאר זאת מיד בפרספקטיבה ארבע-ממדית (מעמדה שמחוץ לזמן).
אז המילוליות היא כביכול התקדמות מרמת הטרום-אגו, אך עדיין אינה מגיעה לרמת ההעברה הטלפתית הרב-ממדית שבה מלווים הדולפינים והלווייתנים את צליליהם.