דמיינו שחמישה רופאים מעריכים בו-זמנית את בריאותו של אדם אחד. האחד שם לב בראש ובראשונה למערכת החיסון, השני — לחילוף החומרים, השלישי — לתפקוד המיטוכונדריה, והרביעי — ליכולתם של התאים לתקן נזקי DNA. כל אחד מהם מסיק מסקנות נכונות, אך רואה רק חלק מהתמונה הכוללת.
נראה כי בדיוק כך פועלים גם השעונים האפיגנטיים.
אלגוריתמים אלו קובעים את הגיל הביולוגי לפי סמני מתילציה של ה-DNA ונחשבים כבר זמן רב לאחד הכלים הטובים ביותר להערכת הזדקנות הגוף. אולם מדענים הופתעו זמן רב מפרדוקס אחד: מודלים שנבנו כמעט על אותם נתונים מולקולריים חוזים בצורה שונה את הסיכון למחלות, את קצב ההזדקנות ואפילו את תוחלת החיים.
כדי להבין את הסיבה, חוקרים מאוניברסיטת דרום קליפורניה ניתחו נתונים של 3227 משתתפים בפרויקט אמריקאי גדול בשם Health and Retirement Study. אצל כל מתנדב נבדקו בו-זמנית מתילציית ה-DNA והטרנסקריפטום — התמונה המלאה של פעילות הגנים. לאחר מכן השוו המדענים בין חמישה מהמודלים המוכרים ביותר לגיל ביולוגי: הורבאת', האנום, פינו-אייג', גרים-אייג' ודנידין-פייס.
התברר כי כל אחד מהאלגוריתמים הללו משקף פן משלו בתהליך ההזדקנות. שעונים מסוימים קשורים חזק יותר לגנים של מערכת החיסון ולדלקות, אחרים — לתפקוד המיטוכונדריה, ואחרים — למנגנוני תיקון ה-DNA. התברר כי מספר המסלולים הביולוגיים המשותפים ביניהם קטן בהרבה ממספר המסלולים הייחודיים לכל אחד.
משמעות הדבר היא שלא ניתן להציג את ההזדקנות כתהליך יחיד המתרחש באופן זהה אצל כל האנשים. סביר יותר שבתוך הגוף מתרחשים בו-זמנית עשרות תהליכים הקשורים זה בזה, וכל אחד מהם עשוי להאיץ לפי תרחיש משלו.
כדי לבחון את הרעיון הזה, יצרו החוקרים מדדי הזדקנות חדשים המבוססים על פעילות גנים — ציוני גנים להזדקנות טרנסקריפטומית (TAGS). במקרים מסוימים, הם אף נמצאו קשורים למחלות תלויות גיל ולסיכון למוות בצורה מדויקת יותר מהשעונים האפיגנטיים עצמם. יחד עם זאת, ה-TAGS אינם מחליפים את המודלים הקיימים אלא משלימים אותם, ומאפשרים לראות את השינויים המתרחשים מכמה זוויות בבת אחת.
המסקנה המעניינת ביותר של עבודה זו חורגת הרבה מעבר לשעונים האפיגנטיים עצמם. המחקר מראה שלא ניתן לתאר את האורגניזם באמצעות מדד אחד בלבד. גיל ביולוגי אינו מספר אחד, אלא תמונה רב-ממדית, שבה שזורים זה בזה פעילות מערכת החיסון, חילוף החומרים האנרגטי, תיקון ה-DNA, פעילות גנים ומגוון תהליכים אחרים.
בדיוק משום כך שעונים אפיגנטיים שונים אינם סותרים זה את זה. הם דומים לכמה מפות של אותו שטח: כל אחת מראה ממד אחר של המציאות, ויחד הן יוצרות תמונה מלאה הרבה יותר.
מבט זה משקף רעיון שהופך לחשוב יותר ויותר בביולוגיה המודרנית — עקרון השלמות. האורגניזם אינו אוסף של איברים או מולקולות נפרדים, אלא מערכת חיה אחת, שבה שינויים בחלק אחד משפיעים בהכרח על כל השאר. ככל שנבין טוב יותר את הקשרים הללו, כך נוכל לקבוע בדיוק רב יותר לא רק עד כמה האדם מזדקן, אלא גם מדוע זה קורה דווקא אצלו.
ייתכן שכאן מתחיל השלב הבא של רפואת אריכות הימים. במקום חיפוש אחר "מדד הזדקנות" אוניברסלי אחד, מדענים עוברים בהדרגה למודל רב-ממדי של האדם, שבו הבריאות נבחנת כתוצאה של עבודה מתואמת של מערכות ביולוגיות רבות. גישה זו תאפשר לא רק למדוד את הגיל הביולוגי, אלא להבין אילו תהליכים זקוקים לתמיכה בראש ובראשונה, ולהתאים דרכי מניעה וטיפול מותאמות אישית באמת.
מעבר לתוצאות המחקר עצמו מסתתר רעיון חשוב נוסף. מערכות חיות מורכבות אינן חושפות את חוקיהן אם מסתכלים עליהן מנקודת מבט אחת בלבד. רק על ידי שילוב רמות מידע שונות — מפעילות גנים ועד תפקוד מערכת החיסון וחילוף החומרים — ניתן לראות תמונה שלמה. ואולי, דווקא מבט רב-ממדי כזה יהיה הצעד הבא לא רק בהבנת ההזדקנות, אלא גם בהבנת טבע החיים עצמו.
