תארו לעצמכם קובייה שקופה. בתוכה — צומת עירוני רגיל. אנשים חוצים את הכביש, מכוניות נוסעות, מישהו במעיל אדום צועד על מעבר החצייה. אבל אם מסובבים את הקובייה הזאת, התמונה משתנה. הדמויות נמתחות לכדי שובלים ארוכים ומפותלים במוזרות. האדם אינו הולך עוד — הוא הופך לסרט רציף, שמתחיל בקצה האחד של הקובייה ומסתיים בקצה האחר. כל מסלולו לאורך כמה שניות קיים בעת ובעונה אחת.
בדיוק סרטונים כאלה התפשטו בימים האחרונים במהירות ברשת. אחד הבולטים שבהם — עבודתו של בראדלי טנגונן. בנפח השקוף רואים כיצד עוברי אורח הופכים לחוטים דקים ומתעקלים. סרטון אחר מציג דגי אקווריום: תנועותיהם מתגבשות לספירלות זהובות הנמשכות דרך כל חלל הקובייה. הזמן כאן חדל להיות חץ. הוא הופך לכיוון, ממשי לא פחות מן האורך, הרוחב והגובה.
הפיזיקה מתארת את העולם כך זה מכבר. בתורת היחסות הפרטית של איינשטיין, המרחב והזמן יוצרים יחד רצף ארבע-ממדי אחד — מרחב-זמן. מאורעות אינם "קורים" ואינם נעלמים. הם פשוט נמצאים בנקודות שונות של הרצף הזה. חייו של כל אחד מאיתנו הם קו עולם: עקומה רציפה המתחילה ברגע הלידה ומסתיימת ברגע המוות. מנקודת המבט של ארבעת הממדים, אתם כבר "מצוירים" כולכם — מן הצעקה הראשונה ועד לנשימה האחרונה.
רעיון זה מוכר כיקום-הגוש, או נצחיוּת. העבר, ההווה והעתיד קיימים באותה מידה. מה שאנו מכנים "עכשיו" הוא רק פרוסה שהתודעה שלנו חוטפת מתוך השלם. איינשטיין העיר פעם, שההבחנה בין העבר, ההווה והעתיד אינה אלא אשליה העיקשת להתמיד. המחשות חזותיות כמו אלה שמסתובבות כעת ברשת הופכות את המחשבה הזאת לכמעט מוחשית.
מעניין שטכניקות מעין אלה לא הופיעו כלל אתמול. עוד בשנת 2012 הציגו החוקרים קוונג נגויין, יוּ'גֶ'ן ניוּ ופֶנג ליו את "Video Summagator" — ממשק שהפך וידאו לקובייה תלת-ממדית, שבה הזמן נעשה לציר השלישי. עוד קודם לכן היו שיטות slit-scan וניסויים ב"קולנוע נפחי". הסרטונים בני זמננו רק הפכו את הרעיונות האלה לבהירים ונגישים יותר, בעזרת הקלטות וידאו רגילות וכלי המחשה מודרניים.
כשמביטים בתמונה כזאת, מתעוררת תחושה מוזרה של הכרה. כאילו המוח יוצא לרגע מגבולות הזרם המוכר. אנו רגילים לחוות את החיים פריים אחר פריים. ואילו כאן כל הסרט נפרש בבת אחת. כל צעד, כל תנודה, כל סיבוב ראש כבר "רשומים" במבנה הקובייה. ובכל זאת אפשר לסובב את הקובייה, להביט בה מזוויות שונות, "לחתוך" אותה ולהציץ פנימה.
כמובן, זוהי רק הטלה. את המרחב-זמן הארבע-ממדי האמיתי אי אפשר לראות ישירות — המוח שלנו ועינינו בנויים לשלושה ממדים. אבל גם צל כזה מאפשר לחוש את הממד. אם הכול כבר "קיים", מה משמעותה של התנועה? מדוע אנו חשים את זרימת הזמן? שאלות אלה נותרות פתוחות. הפיזיקה נותנת תיאור מתמטי, ואילו התודעה ממשיכה בעקשנות לחוות את החיים כסיפור שנכתב עדיין.
הסרטונים ממשיכים להתפשט, ומעוררים תגובות מגוונות מאוד — מהתפעלות ועד לסחרחורת קלה. יש הרואים בהם אישוש לתורת היחסות, ויש הרואים בהם רמז למשהו גדול יותר. כך או אחרת, הם עושים דבר אחד חשוב: הם מאלצים לעצור ולהביט על העולם המוכר אחרת. לרגע הופך זרם הזמן המוכר לנפח קפוא אך מורכב עד אין קץ, שבו כולנו כבר נוכחים בשלמותנו.
