מדענים מאוניברסיטת נאגויה שביפן גילו כיצד קבוצה מסוימת של תאי מוח מסייעת בשימור הנחישות כאשר השגת הגמול דורשת מאמץ הולך וגובר.
מחקר שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences הראה את תפקידם המרכזי של נוירוני האורקסין. תאים אלו, הידועים בוויסות השינה, התיאבון וצריכת האנרגיה, התגלו כחשובים גם לצורך שימור התנהגות בעלת מוטיבציה.
הצוות בהובלת המרצה הבכיר הירויוקי מיזוגוצ'י והפרופסור אמריטוס קיופומי יאמאדה יצר חולדות מהונדסות גנטית מסוג "orexin-Cre". הדבר אפשר להשפיע בדיוק רב על הנוירונים המייצרים אורקסין ולבחון את השפעתם במבחני התנהגות מורכבים.
בניסויים ביצעו החולדות מטלה בעלת יחס פרוגרסיבי: מספר הנגיעות במסך לצורך קבלת מזון עלה בהדרגה. הפעלת נוירוני האורקסין העלתה את "נקודת ההפסקה" – מדד המציין עד כמה רחוק מוכנה החיה ללכת למען הגמול. לעומת זאת, ניוונם או דיכוים הורידו מדד זה.
מה מאפשר לבני אדם להמשיך ולחתור למטרה כאשר הקשיים נערמים? ניטור הפעילות בזמן אמת חשף דפוס ברור: הנוירונים הופעלו בציפייה לגמול, במיוחד עם העלייה במאמץ הנדרש, ונותרו פעילים אם הגמול לא הופיע.
דיכוי הפעילות ברגע הציפייה לגמול באמצעות אופטוגנטיקה גרם לכך שהחולדות השתהו זמן רב יותר בביצוע המטלות והתייאשו מהר יותר. הגברת הפעילות לא העניקה תוספת מוטיבציה, מה שמעיד על נחיצותם של נוירונים אלו, אך לא על היותם מספיקים ליצירת מוטיבציית-על.
הממצאים שופכים אור על המנגנונים העומדים בבסיס אובדן המוטיבציה בדיכאון, בהתמכרות ובהפרעת קשב וריכוז. מחקרים עתידיים יתמקדו במעגלים מוחיים המקיימים אינטראקציה עם נוירונים אלו, כדי להבין טוב יותר כיצד הציפייה לגמול הופכת לפעולה מתמשכת.
"המחקר שלנו הדגים שינויים משמעותיים בפעילות נוירוני האורקסין בהתאם לגמולים המצופים ולמאמץ הנדרש, מה שמרמז על מנגנון פוטנציאלי לתרגום הציפיות לפעולה מתמשכת", סיכם מיזוגוצ'י.
