ב-1 באפריל 2026, כאשר הרקטה SLS עם החללית Orion שוגרה במסגרת משימת Artemis II, הייתה המהנדסת הוונצואלית נטלי קינטרו אחראית על פעילותן התקינה של מערכות האווויוניקה של Core Stage 1. בוגרת אוניברסיטת סימון בוליבר וקורנל, היא עמדה בראש הפעולות ב-Boeing והבטיחה את הרכיבים המרכזיים שבלעדיהם הטיסה למסלול הירח לא הייתה מתקיימת.
במקביל, המהנדס החשמלי קרלוס תומאס מאטה מקראקס וקומנה תכנן את מערכות ההגנה מפני ברקים על כן השיגור 39B במרכז החלל קנדי. הפתרונות שלו מפחיתים את הסיכונים ל-SLS עוד לפני ההמראה מהקרקע — משימה שכל המשימה תלויה בה.
הסיפורים האלה אינם מקריים. קינטרו ומאטה הם חלק מקבוצה רחבה יותר של מומחים ונצואלים, שהשכלתם ב-USB וניסיונם בתנאי משאבים מוגבלים עיצבו גישה מיוחדת: דיוק, הסתגלות ונכונות לקחת אחריות על מערכות קריטיות.
באוקטובר 2026 הצטרף אליהם גרגוריו דרייר, גם הוא בוגר USB, שעבר למרכז טיסות החלל מרשל של נאס"א. שם הוא עוסק במערכות בקרה למשימות עתידיות, בהסתמכו על ניסיון בפיתוח רובוטים מאדימים. והאסטרונום הצעיר מיגל אלחנדרו רוחאס מברקיסימטו, בעבודתו מחדרו, גילה את האסטרואיד 2021 GG40 לפי נתוני טלסקופ Pan-STARRS ורשם אותו בקטלוג של האיחוד האסטרונומי הבינלאומי.
מה שמאחד את האנשים האלה אינו הצהרות רמות, אלא בחירה עקבית: חרף הקשיים הפוליטיים והכלכליים בארץ מולדתם, הם מיישמים את הידע שרכשו בפרויקטים השאפתניים ביותר בעולם. דרכם מאשרת כי האסכולה המדעית הוונצואלית שומרת על כושר תחרות גם כאשר התשתית בבית מתפוררת.
הדימוי הציבורי של "כישרון שכבש את החלל" מסתיר מציאות עמוקה יותר: המומחים האלה לא רק השתלבו בנאס"א, אלא תפסו עמדות שבהן טעות עולה מיליארדים וחיי אדם. המוניטין שרכשו בצוותים בינלאומיים הפך להונם העיקרי.
השוו למצב שבו מהנדס במדינה שנמצאת במשבר נאלץ לבחור בין הישרדות למדע. אלה שבחרו במדע מגנים כעת על רקטות מפני ברקים ומובילים משימות לירח — לא מפני ש"התמזל מזלם", אלא מפני שהכשרתם ומשמעתם היו נדרשות דווקא במקום שבו מעריכים תוצאה ולא מוצא.
תרומתם זו של הוונצואלים לארטמיס ולהגנה מפני ברקים מראה שכוחה האמיתי של אומה נמדד לא רק במשאבים שבתוך גבולותיה, אלא גם באופן שבו אנשיה משפיעים על עתיד האנושות מעבר להם. כאשר השיגור הבא של SLS יתרומם לשמיים, חלק מההצלחה יהיה שייך בדיוק למהנדסים כאלה.
