אלכסנדר זברב עלה למגרש של O2 ארנה ביום ראשון, 27 בספטמבר 2026, כבר לא רק טניסאי, אלא אדם שעמד לתקן את טעותו של אתמול. לאחר ההפסד לאלכס דה מינור יום קודם לכן, הגרמני הציל לא רק את המשחק אלא גם את כבודה של כל נבחרת אירופה, שהובילה 7:5 אך נזקקה לשני ניצחונות לניצחון סופי.
פלביו קובולי ויאקוב מנשיק היו הראשונים לעשות צעד לקראת הניצחון, כשגברו במשחק הזוגות על דה מינור וטיילור פריץ בתוצאה 7:5, 6:3. התוצאה הפכה ל-10:5, וכעת הכול היה תלוי בזברב. מולו עלה לרנר טיין, בן 20, בכורה בנבחרת העולם, שכבר הספיק להראות אופי במערכה הראשונה.
זברב, פעמיים אלוף טורנירי הגראנד סלאם העונה, הציל נקודת מערכה על ההגשה שלו ב-5:6 וחטף את השובר שוויון 7:3. במערכה השנייה הוא כבר לא הרפה מהיוזמה, וסיים את המשחק 6:3. זה היה ניצחונו המכריע הרביעי בתולדות גביע לייבר והראשון במשחק יחידים מאז 2024. נבחרת אירופה השיגה את ניצחונה השישי בתשעה מפגשים של הטורניר — 13:5.
מאחורי המספר הזה עומד לא רק תוצאה, אלא פרדוקס של ענף ספורט אישי: בטניס, שבו כל אחד לעצמו, דווקא הכימיה הקבוצתית והתמיכה ההדדית היו לגורם המכריע. זברב עצמו הדגיש: "לנצח כקבוצה — זו התחושה הטובה ביותר בספורט. בטניס היא חסרה".
קפטן אירופה, יאניק נואה, שעבורו זה התואר הראשון, בנה את ההרכב סביב העומק של היבשת. בעוד קרלוס אלקראס נשאר על הספסל, זברב, קובולי ומנשיק סגרו את העניין. טיין, חרף בכורה מרשימה ותמיכתו של אנדרה אגאסי, לא הצליח לעמוד בפני הניסיון והקור רוח של הגרמני בן 29.
ניצחונו של זברב הוא לא רק החזרת הגביע, אלא גם אות: בעידן שבו גראנד סלאמים כבר אינם נדירים עבור האירופים, דווקא רגעים קבוצתיים כאלה קובעים מי יישאר בהיסטוריה לא רק כאלוף, אלא כמנהיג. עבור זברב זה כבר הפעם הרביעית שבה דווקא הוא שם את נקודת הסיום בגביע לייבר.
