היום במדור המוזיקה שלנו שר האוקיינוס. הגלים שלו הופכים לדופק, נפגשים עם מיתרים, פסנתר וקולות אנושיים — ומתגלים באלבום החדש של מקס ריכטר While the Flood Rages.
הכול מתחיל במים. ביצירה Wave After Wave — «גל אחר גל» — הקלטה מעובדת של האוקיינוס הופכת לקצב שמזכיר פעימת לב. כך נולד מסע שבו נשימת הגלים והיצירה האנושית נשמעות יחד.
התו הראשון — מים
האלבום יצא ב-16 באוקטובר 2026. בחמישה עשר פרקים המאוגדים בשלוש מערכות, ריכטר מחבר תזמורת, פסנתר, מקהלה, אלקטרוניקה והקלטות שדה מעובדות.
הדופק האוקיאני של היצירה הפותחת הוא אחת הדרכים לקשור בין הצלילים השונים הללו. דרך אחרת — מוטיב פסנתר חוזר. ככל שהאלבום מתפתח, הוא מופיע בסביבות חדשות, שומר על מזוהרותו ומשתנה בהדרגה.
ברקמה המוזיקלית הזו יש מקום גם למקורות בלתי צפויים: ליצירה האלקטרונית Eerie Music ריכטר השתמש בהקלטות אלקטרומגנטיות של מערכות טכניות באולפן שלו. תהליכים טבעיים ועבודת המכשירים הופכים לחומר של אוזן מלחינה אחת.
המאזין מוזמן ללכת בעקבות התמורות: להבחין כיצד צליל מוכר מקבל תפקיד אחר, כיצד אינטונציה קטנה קושרת פרקים רחוקים זה מזה.
מתנועה — לצליל
לאלבום יש רקע. החומר שלו צמח מהמוזיקה לבלט MaddAddam, שנוצר על ידי הכוריאוגרף ויין מקגרגור בהשראת הטרילוגיה של מרגרט אטווד. זהו שיתוף הפעולה הגדול השלישי של ריכטר ומקגרגור אחרי Infra ו- Woolf Works.
לאלבום עצמאי בנה המלחין מחדש את החומר — כך שהמסע המוזיקלי יתפתח דרך האזנה בלבד, בלי צורך לראות את ההתרחשות הבימתית.
מה שנפגש בעבר עם תנועת הרקדנים מפנה כעת מקום לדמיונו של כל אחד. המוזיקה מציעה כיוון, והדימויים, התחושות וההדים הפנימיים נולדים כבר במפגש עם המאזין.
מקום שבו מתאספים להקשיב
יציאה While the Flood Rages מלווה את הפרויקט WTFR Global Listening Events — מפגשים אינטימיים שבהם אנשים מאזינים לאלבום יחד. בתי קפה, ברים קטנים וחללים עם מערכת שמע איכותית הופכים לזמן מה לאולמות של האזנה קשובה.
ב-30 באוקטובר התקיים מפגש כזה ב-Omelas Listening Room בסן חואן. המארגנים הציעו לשמוע את ההקלטה בשלמותה, לאחר שהניחו את המכשירים בצד; בחלל ניתנה האפשרות לשכב. ריכטר עצמו לא נכח ולא הופיע — האירוע המרכזי של הערב היה האזנה משותפת.
הפורמט הזה מחזיר עונג פשוט: לתת ליצירה להיפתח בזמן שלה. להמתין לחלק הבא, לשמוע את שובו של הנושא, להבחין בהפסקה. להיות בקרבת אנשים אחרים שגם להם די במוזיקה עכשיו.
«כעת אנו יכולים לשיר»
חותם את האלבום Now We Can Sing. ביצירה הזו המוטיב הפסנתרי החוזר נפתח בצליל מקהלה. הלייבל מתאר את הסיום כהרהור על הקול ועל הקשר בין בני אדם.
הפתיחה בהקלטה מעובדת של האוקיינוס והסיום בקולות אנושיים מאפשרים לשמוע באלבום עוד קו יפהפה. הגל הופך לקצב, הקצב נפגש עם הכלים, ואחר כך מתמלא המרחב המוזיקלי בנשימת המקהלה.
למדור שלנו «מוזיקה של אוקיינוסים» זהו דימוי קרוב במיוחד: האדם מקשיב לטבע וממשיך את מה ששמע ביצירתו.
מה זה הוסיף לצליל של הפלנטה?
עוד דרך לחוש את ההשתתפות העצמית של האדם בריבוי הקולות שלה.
תחילה — גל. תנועתו הופכת לדופק, אליו מצטרפים כלי המיתר והפסנתר, ואחר כך נפתח ריבוי הקולות של המקהלה. שיר האוקיינוס נמשך בנשימה האנושית — מקבל גוונים, אינטונציות ומשמעויות חדשים.
מהשזירות האלה נולדת סימפוניה פלנטרית: ריבוי צלילים שאין שני להם מתאחד לשלם חי. את ההרמוניה שלו יוצר הקשר עצמו ביניהם.
