באי סראם שבאינדונזיה, בני עם ההואולו (Huaulu) השתמשו במשך מאות שנים בנוצות של קקדו מולוקי (Cacatua moluccensis) בטקס ה"סידאקה" (Sidaka) המקודש, המציין את המעבר של נערים לבגרות. כיום, מין זה מוכר כנתון בסכנת הכחדה, והאיום העיקרי אינו נובע רק מאובדן בתי גידול, אלא גם מציד בלתי חוקי למטרות סחר. עם זאת, הקהילה מצאה פתרון המאפשר לשמר הן את הציפורים והן את הטקס.
במקום לצוד ציפורי בר, בני ההואולו מקבלים כעת נוצות שנשרו באופן טבעי מקקדו במרכזי שיקום. הפתרון נולד במהלך דיונים משותפים עם מדענים מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, אוניברסיטת גאג'ה מאדה וארגון שימור טבע מקומי. ממשלת אינדונזיה הכירה רשמית בגישה החדשה ויצרה מעין "בנק נוצות".
מחקרים מראים שעבור בני ההואולו המודרניים, הכוח הרוחני של הטקס אינו קשור לעצם פעולת הציד, אלא לשלמות הפנימית של המין. נוצה שהושגה ללא אלימות שומרת על קדושתה, ואוכלוסיית הקקדו מקבלת הזדמנות להשתקם. סחר מסחרי בבעלי חיים נותר הסיבה העיקרית לירידה במספרם, בעוד שמנהגים מסורתיים מואשמים לעיתים קרובות שלא בצדק בגרימת נזק.
מקרה זה מדגים כיצד מסורות תרבותיות יכולות להתפתח לצד משימות שימור הטבע. כאשר הקהילה עצמה משתתפת בחיפוש אחר פתרונות, התוצאה מתגלה כבת-קיימא: הטקס נותר חי והציפורים אינן סובלות. מודלים דומים נבחנים כבר כדוגמה עבור אזורים אחרים, שבהם מתנגשים האינטרסים של עמים ילידים עם שמירה על המגוון הביולוגי.
בין 2019 ל-2025 ערכו החוקרים ראיונות ועבודת שטח בהשתתפות זקני ההואולו, עובדי הפארק הלאומי מנסואלה ומומחי שיקום. הנתונים שהתקבלו פורסמו בכתב העת Journal of Ethnobiology ומדגישים: שימור המין אינו אפשרי ללא כבוד לתרבות המוקירה אותו.
