מדוע אצל שני אנשים בני אותו גיל העור עשוי להיראות שונה לחלוטין? ומדוע אפילו באותן פנים אזורים מסוימים מזדקנים מהר יותר מאחרים? מדענים מגיעים יותר ויותר למסקנה שלא מדובר רק בשמש, בגנטיקה או באורח חיים. ייתכן שתאי העור מחליפים ביניהם ללא הרף מידע על גילם — ועושים זאת באמצעות "חבילות" ביולוגיות זעירות.
מדובר בוזיקולות חוץ-תאיות, או אקסוזומים. אלו הן שלפוחיות מיקרוסקופיות שתאים מפרישים ללא הפסקה למרחב הסובב אותם. בתוכן נמצאים חלבונים, מולקולות RNA, ליפידים ואותות אחרים המסוגלים להשפיע על פעילותם של תאים שכנים.
במקביל, מדענים משתמשים באופן פעיל יותר ויותר בשעונים אפיגנטיים — אחת הדרכים המדויקות ביותר לקביעת הגיל הביולוגי של הרקמה. הם מעריכים שינויים במתילציה של ה-DNA ומראים עד כמה התא "הזדקן" מבחינת התוכנית המולקולרית שלו, ולא לפי תאריך הלידה של האדם.
מחברי המאמר החדש משערים ששתי התופעות הללו קשורות קשר הדוק.
לפי ההיפותזה שלהם, אקסוזומים יכולים להעביר לא רק מולקולות, אלא מעין מידע על הגיל הביולוגי. עם קבלת אות כזה, תאים שכנים מסוגלים לשנות את פעילות הגנים שלהם הקשורים לשיקום רקמות, לסינתזה של קולגן ואלסטין ולהגנה מפני דלקת. מתברר שהתאים כאילו "משוחחים" זה עם זה ויכולים להעביר זה לזה אותות של הזדקנות או, להפך, של שיקום.
הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בצורה טובה במיוחד בעור. לאחר חשיפה לקרינה אולטרה-סגולה, דלקת כרונית או סטרס כבד, הרכב האקסוזומים משתנה. פיברובלסטים מתחילים להפריש מולקולות איתות אחרות, שעלולות להאיץ את ההזדקנות האפיגנטית של התאים הסובבים. זה עוזר להסביר מדוע ההשלכות של כוויות שמש או סטרס ממושך הופכות עם הזמן למורגשות לא רק באזור הפגוע, אלא גם ברקמות השכנות.
מבט כזה משנה את התמונה המוכרת של ההזדקנות. אם בעבר התמקדו בעיקר בהצטברות מוטציות, בעקה חמצונית ובירידה ביכולת התאים להתחלק, הרי שכעת התקשורת הבין-תאית עוברת לקדמת הבמה. הזדקנות עשויה להיות לא רק תהליך פנימי של כל תא, אלא גם תוצאה של חילופי מידע מתמידים ביניהם.
חשוב להבין שכרגע לא מדובר בשיטה חדשה להצערה. זוהי עבודה קונספטואלית המאחדת נתונים קיימים ומציעה מודל חדש למה שקורה. על המדענים עוד להוכיח באופן ניסויי אם אקסוזומים אכן מסוגלים לשנות ישירות את מהלך השעונים האפיגנטיים.
אם היפותזה זו תאומת, בעתיד עשויות להופיע שיטות שלא רק יילחמו בתוצאות ההזדקנות, אלא ישנו את האותות עצמם שהתאים מחליפים ביניהם. ייתכן שיום אחד הרפואה תלמד להאט את ההזדקנות הביולוגית של הרקמות על ידי תיקון הדיאלוג המולקולרי הזה.
לפעמים התגליות החשובות ביותר נולדות לא כאשר אנו מוצאים מולקולה חדשה, אלא כאשר אנו מבינים כיצד התאים משוחחים זה עם זה. ייתכן שדווקא השפה הבלתי נראית הזו תהפוך לאחד המפתחות לשימור נעורי העור.
