מדענים גילו לראשונה כי אלכוהול משנה – ברמה המתמטית – את דפוס הפעילות המוחית: הוא מפחית את מה שמכונה מעריך הרסט, מדד לסדר ארוך-טווח של הפעילות העצבית. המחקר, שפורסם בכתב העת היוקרתי NeuroImage, שילב נתונים מניסויים בבעלי חיים ובבני אדם, וסיפק הוכחה ישירה לכך שהפרמטר המתמטי הזה אכן משקף את עוצמת העיכוב העצבי – אותו מנגנון שאלכוהול מדכא.
בניסויים שנערכו על 35 חולדות, מדענים מאוניברסיטת פנסילבניה (פילדלפיה), מאוניברסיטת צפון קרוליינה וממכוני מחקר גרמניים הזריקו להן אתנול במינונים של 2 ו-4 גרם/ק"ג. מעריך הרסט צנח בכל רחבי המוח – באופן בולט במיוחד באזורים החזותיים, השמיעתיים והאנטורינליים של קליפת המוח, וכן במוח הקטן ובאמיגדלה. האפקט תאם באופן ברור למפת התפוצה של קולטני GABAA, המטרות העיקריות של אלכוהול במערכת העצבים המרכזית.
במקביל, 11 מתנדבים בריאים (בגילאי 24–33) עברו סדרה של סריקות fMRI לאחר צריכת אלכוהול, במינון שנועד להגיע לריכוז של 0.08% בדם. אצלם הגרף היה שונה: באזורים האסוציאטיביים של קליפת המוח – האזורים האחראים על תפקודים קוגניטיביים גבוהים – מעריך הרסט ירד במידה הרבה ביותר. אך המתאם עם קולטני GABAA אושש גם כאן, וזהו נתון משמעותי במיוחד: אותו מנגנון נוירוכימי מייצר חתימה זהה בשני מינים שונים לחלוטין של בעלי חיים.
המתודולוגיה נשענת על תכנון השוואתי קפדני: אצל החולדות הזריקו תחילה תמיסת מלח פיזיולוגית (ביקורת), ולאחר מכן שלושה מינונים עולים של אתנול; אצל בני האדם – סבבים לסירוגין עם אלכוהול ובלי אלכוהול לאורך מספר שבועות. החוקרים יישמו תיקונים מחמירים לתנועות המוח וארטיפקטים, אך מציינים בכנות מגבלה חשובה: אלכוהול כשלעצמו משפיע על זרימת הדם וקצב הלב, מה שעלול לעוות את אות ה-fMRI. המשמעות היא שחלק מההשפעות הנצפות עשויות להיות משניות, ולא פעולה ישירה של אלכוהול על הנוירונים.
למחקר יש מגבלות נוספות. מפות התפוצה של קולטני GABAA לא נלקחו מהנבדקים עצמם, אלא מאטלסים מוחיים עצמאיים, מה שמוסיף אי-ודאות נוספת למתאמים המרחביים. לא בוצעו מבחנים התנהגותיים – כלומר, הקשר בין הירידה במעריך הרסט לבין חוסר העכבות הקוגניטיבי הממשי שמפגינים אנשים שיכורים נותר עקיף. באזורים מוחיים קטנים מסוימים אצל בני אדם, ההשפעות היו חלשות מבחינה סטטיסטית. לבסוף, גודל המדגם הקטן (11 אנשים) מחייב זהירות בהכללה.
למרות מגבלות אלו, התוצאות מספקות את ההוכחה הישירה הראשונה לכך שמעריך הרסט אכן רגיש לחיזוק פרמקולוגי של עיכוב באמצעות קולטני GABAA. נותרה פתוחה שאלה עמוקה יותר: עד כמה הסמן הזה ספציפי לעיכוב בלבד, ולא לשינויים כלליים יותר בדינמיקה של אותות מוחיים, למשל שינוי באיזון שבין עירור לעיכוב?
אם הסמן יעמוד במבחן במחקרים עתידיים, הוא יפתח הזדמנות נדירה: דרך לא פולשנית לעקוב אחר האיזון שבין עירור לעיכוב במוח חי של אדם. איזון זה אינו רק פרט טכני בנוירופיזיולוגיה. הוא עומד בבסיס היציבות והתפקוד התקין של רשתות עצביות, החל מגמישות קוגניטיבית ועד לוויסות רגשי. לדעתם של תיאורטיקנים מסוימים בתחום הנוירו-תודעה, חוסר איזון במנגנון זה הוא קריטי להבנת ההבדל היסודי בין תודעה פנומנלית לבין רעש רקע של פעילות עצבית. לפיכך, השיטה עשויה להפוך לצוהר לאחת הבעיות המסתוריות ביותר במדעי המוח המודרניים.
