באמצע נובמבר 2026 שב ומשך עצם קטן המסומן 1998 KY26 את תשומת לבם של אסטרונומים ושל הציבור הרחב. הוא מתקרב לכדור הארץ, אך אינו מהווה כל סכנה. מסלולו ידוע זה מכבר, וממדיו צנועים — כאחד עשר מטרים בקוטר. ואולם דווקא כעת מתנהל סביבו דיון שקט אך עיקש. העניין הוא שהעצם מפגין תאוצה שאינה ניתנת להסבר מלא בכוח הכבידה בלבד. ובנוסף, לא נראה לו זנב שביט או ענן אבק כמקובל.
1998 KY26, שהתגלה ב-28 במאי 1998 במסגרת פרויקט Spacewatch, בלט מלכתחילה. הוא מסתובב במהירות — סיבוב מלא נמשך קצת יותר מחמש דקות. פני השטח שלו מחזירים כחמישים אחוזים מאור השמש הפוגע בו, וזה די הרבה לאסטרואיד סלעי רגיל. לימים, לאחר שנצברו די תצפיות מדויקות, ובהן תצפיות מכ"ם, התברר כי מלבד כבידת השמש וכוכבי הלכת פועל עליו כוח נוסף. אותו כינו תאוצה לא-כבידתית. בדרך כלל מייחסים התנהגות כזו ל"שביטים אפלים" — עצמים המאבדים קרח או גז במידה קלה מכדי להבחין בה מכדור הארץ. אך חישובים אחרונים הראו שההסבר הקפוא ל-1998 KY26 נראה פחות ופחות משכנע: בטמפרטורה ובגודל שלו הקרח היה אמור להתאדות במהירות.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה ההשערה שאדם היברד, אדם קרול ואבי לֶבּ בחנו לעומק לפני כמה חודשים. הם שמו לב לגשושית הבין-פלנטרית הסובייטית "פובוס-1". הגשושית, ששוגרה ביולי 1988 לעבר מאדים וירחו, אבדה את הקשר כבר בראשית ספטמבר של אותה שנה. הסיבה הייתה חבילת פקודות שגויה שנשלחה מכדור הארץ. הכלי המשיך לנוע במסלול הליוצנטרי, אך ללא שליטה.
החוקרים בדקו אם אפשר להלום את מסלול התחנה האבודה במסלולו העכשווי של 1998 KY26. התברר ששני מתקפי דחף צנועים יחסית ממנועי "פובוס-1" — בגבולות יכולותיו הטכניות — מאפשרים למסלולים להתכנס. גם גודלו של העצם, כושר ההחזרה הגבוה שלו וסיבובו המהיר משתלבים היטב במאפיינים של חללית עם לוחות סולאריים. יתרה מזאת, מודל פשוט של התחנה בדמות גליל עם לוחות משחזר לא רע את עקומות הבהירות הנצפות של 1998 KY26. ולחץ אור השמש על הלוחות הללו מסוגל להסביר חלק ניכר מהתאוצה הלא-כבידתית.
אין זו הוכחה. המחברים עצמם מדגישים: החפיפה בפרמטרים מרשימה, אך אין עדיין אפשרות לפסוק פסיקה סופית. גם אסטרואיד רגיל בעל תכונות יוצאות דופן נותר אפשרות סבירה. בדיוק משום כך כבר שיגרה סוכנות JAXA היפנית לעבר העצם את המשימה Hayabusa2. המפגש מתוכנן ליולי 2031. אז סוף סוף נראה את פני השטח מקרוב ונבין מה בדיוק חוצה את מערכת השמש כבר כמעט ארבעים שנה.
בינתיים נותר 1998 KY26 אחד מאותם מקרים נדירים שבהם התמונה המוכרת נחשפת מעט. אבן או כלי שיצרו בני אדם ואבד בחושך החלל — השאלה עוד פתוחה. ועצם פתיחותה היא שמאלצת אותנו שוב ושוב להתבונן בנתונים. מפני שלפעמים התשובות המעניינות ביותר מסתתרות לא בגלקסיות רחוקות, אלא בעצמים שמקיפים אותנו זה מכבר, מאיצים בשקט תחת קרני השמש.

