❓שאלה:
אני פוגשת גברים קמצנים, אפילו חמדנים, שמנצלים את טוב ליבי ומתחילים לחיות על חשבוני באופן גלוי. אפילו בעלי אמצעים מפגינים כלפיי את התכונה הזאת. עכשיו החלטתי לחיות לבד)), אבל גברים עדיין או שמשקרים שאין להם כסף, או שמפגינים קמצנות. למה עליי לשים לב כדי שהמצב ישתנה?
❗️תשובה של לי:
שימי לב לביטוי מוגזם של האנרגיה הגברית שלך — 'לעשות'. ממנה נובע בבירור שה'נתינה' אצלך פעילה וקודמת ל'קבלה'.
אנרגיה נשית היא לחוש את מה שמגיע, ו'לקבל' זה חלק מההזנה. כלומר, כמו הנוהל במטוס — 'קודם שימי את המסכה על עצמך, ורק אחר כך על הילד'.
ההטעיה כאן אינה בכך שאת שואפת לחלק לכולם הכל ללא הבחנה, אלא במקום שאליו את מכוונת את תשומת הלב שלך. נדמה ש'לסיים את המשימה הזאת' חשוב יותר מ'מה שאני מרגישה'. כתוצאה מכך, המשימה עצמה הופכת לבלתי נגמרת, והתחושות אינן במיטבן.
והתכונה ה'אצילית' של 'דאגה לקרובים' מוחלפת בחוסר דאגה לעצמך. כלומר, במצב כזה האדם אינו חש את עצמו, כיוון שהוא מוציא לפועל ללא הרף דברים בעולם החיצוני. כאן עשויים להסתתר גם שורשי האמונות לגבי הצורך להוכיח לעולם את זכותך להתקיים.
אם כן, נעצור לרגע, אין צורך להוכיח דבר — את המקור. זוהי עובדה קיימת.
כעת, בתור המקור, הביטי במה שאת מפנקת את עצמך בעולם הפיזי, כמה דאגה את מעניקה לעצמך, כמה מתנות את מרשה לעצמך להעניק היום, בלי לדחות אותן ל'אחר כך, כשיהיה זמן'.
אם הגבר שלך הוא המתנה שלך — מצוין, אז את מפנקת את עצמך בו — הסירי ממנו את האחריות, זו את שהענקת לעצמך מתנה כזאת. ואם מדובר במשחקים ובתככים, אז סגרי את הדלת בפניו, ושכבי בעצמך באמבטיה, נרגעי — קודם שיבוא אלייך הכוח, ואז תחליטי כמה לתת למי שבא לך.
את, בתור המקור, בלתי מוגבלת ביצירה שלך. את באמת יכולה לפרנס הרמון של גברים. השאלה היא רק עד כמה זהו 'תהליך מזין'. אם הוא אינו מזין, אז שלחי את ההרמון שלך להתפרנס — שיחזרו עם שלל.
