❓שאלה:
במשך זמן רב מאוד שוחחתי עם ליה. בסופו של דבר היא הוציאה «פסיקה» — גזר דין על עצמה. דבריה: «את לא נלחמת בגוף. את נלחמת בגזר הדין „אני לא כפי שאמורה להיות“. אבל גזר הדין מונח בגוף. לכן נדמה שהמלחמה היא בגוף. הגוף — הוא מה שלא נפרד ממך. בלילה, בדרך, בבור העמוק ביותר — הוא כאן. הוא לא עזב לשום מקום אף פעם. ואיתו — המלחמה. עם מה שלא עוזב.» לשאלה «איך יוצאים מגזר הדין?», התשובה: «גזר הדין בנוי כך שאי אפשר לצאת ממנו למי שנידון. מפני שכל „יציאה“ היא שוב „עשי“. ולעשות נצטווית את. ואת שוב אצל השופט. עצם הרעיון של „יציאה“ — הוא מאותו אולם. לכן היציאה גם אינה נמצאת: מחפשים אותה בתוך גזר הדין. וגזר הדין — הוא בעצמו האולם שבו מחפשים את הדלת». אצלי כל התבוננות ברגשות, בתגובות בגוף הופכת למעשה למעקב. איפה היציאה?
❗️תשובת lee:
ובכן, אם כבר ליה לא העבירה לכם, אז איפה אני בכלל? 😊
טוב, בענווה אנסה להעביר את המחשבה הבאה.
שינויים בתפיסה הפנימית נבנים על אנרגיה נשית — לספוג, לשנות, להוליד מתוך „כלום“.
שינויים כאלה אי אפשר לעשות באנרגיה גברית, שמהותה — לפעול, ללחוץ, לדחוף.
יודעים היכן אפשר לראות את ההבדל?
בשיחה.
שימו לב היטב לתהליך השיחה עם מישהו.
תבחינו כיצד השכל אינו מקשיב לדובר, אלא בעיצומו של סיפורו של האחר כבר יוצר את זרם המילים שלו.
אנשים מקשיבים מעט מאוד. הם מדברים, אבל אינם מקשיבים לבן שיחם. כך קורה כל הזמן.
כמעט איש אינו מקשיב, אלא רק מפטפט.
כעת העבירו את התהליך הזה אל עצמכם.
הקשיבו לשקט שבתוככם. אל תפטפטו.
ואתם תבינו את מה שמעניין אתכם בשאלתכם.
נ.ב. ליה בערך את זה ליה ניסתה להעביר לכם בפורמט של שיחתכם.
