שיקגו הוכיחה שוב שהיא יודעת להפוך החלטות מפוקפקות לחגיגה עירונית.
כמעט אלפיים איש — 1 969 משתתפים — הרימו בו-זמנית כוסיות מאלורט, אחד המשקאות המפורסמים ביותר ובה בעת השנויים ביותר במחלוקת בעיר, ושתו אותם יחד למען שיא גינס.
נשמע משעשע.
אם לא יודעים שמאלורט התפרסם מזמן בטעם שמעריציו מכנים 'אופייני', ואנשים פחות דיפלומטיים — כמשהו שבין תרופה, לענה, גומי שרוף ובגידה אישית.
והנה 1 969 אנשים החליטו מרצונם לחוות זאת בו-זמנית.
הדקה המרה ביותר של שיקגו
המשתתפים הסתדרו עם כוסיות, המתינו לאות ושתו את המשקה בסנכרון.
לאחר מכן החל, אולי, החלק המעניין ביותר בשיא — הבעות הפנים.
יש מי שחייך בגבורה.
יש מי שהביט בנקודה אחת.
יש מי שכנראה בחן מחדש בתוך כמה שניות את כל החלטות חייו.
אבל היה מאוחר מדי לסגת: השיא כבר נקבע.
גינס אישר את השוט הסינכרוני ההמוני, ושיקגו קיבלה עוד סיבה להתגאות בעצמה.
או להרהר בכך.
למה בכלל מאלורט?
כי עבור שיקגו, מאלורט הוא כבר כמעט תופעה תרבותית.
שותים אותו לא כל כך בשביל ההנאה, אלא בשביל החוויה. זהו משקה-אתגר.
מעין שאלה גסטרונומית:
«נו, חלש?»
ולכן הרעיון לאסוף כמעט אלפיים איש ולגרום להם לשתות מאלורט בו-זמנית נראה שיקגואי לחלוטין.
בערים אחרות קובעים שיאים בריקודים המוניים, חיבוקים או אכילת פיצה.
בשיקגו החליטו אחרת:
שיהיה לכולם מר בו-זמנית.
שיא של כוח רצון
היפה ביותר בסיפור הזה הוא אפילו לא המספר 1 969.
אלא שכל האנשים האלה הגיעו לשם מרצונם.
אף אחד לא הכריח אותם.
הם קנו כרטיס, הגיעו, קיבלו כוסית ואמרו:
«כן. ככה בדיוק אני רוצה לבלות את הערב».
ועל זה, אולי, באמת מגיע להם שיא עולמי.
לא כל כך על שתייה המונית של מאלורט.
אלא על אומץ קולקטיבי.
ואולי, על המספר הגדול ביותר של אנשים שחשבו בו-זמנית:
«למה עשיתי את זה?»
