במדריד, לנגד עיניו של מצעד גביע העולם, אנגליה לא רק ניצחה את ספרד — היא פשוט שברה את מה שנראה כיציב. 3:2, 10 אנשים על המגרש בדקות הסיום וג'יימס טראפורד, ששולף כל מה שאפשר. ספרד הפסידה לראשונה מזה 43 משחקים, וזה לא מקרה, אלא תוצאה ישירה של האופן שבו תומאס טוכל גרם לקבוצה לשחק אחרת.
עד ההפסקה אנגליה פעלה כאילו למדה את לקח חצי הגמר של גביע העולם נגד ארגנטינה. התקפות מתפרצות מהירות, לחץ באגפים, פנדל מדויק של הארי קיין — 1:0 עד ההפסקה. הספרדים, שרגילים לשלוט בכדור ולחכות לטעויות, מצאו עצמם בתפקיד לא שגרתי של רודפים. אזרי קונסה ובן וייט הוסיפו עוד שני שערים לאחר ההפסקה, ונראה היה שהמשחק כבר הוכרע.
אבל האופי האמיתי התגלה לאחר ההרחקה של אליוט אנדרסון. אנגליה לא נסוגה להגנה — היא התארגנה מחדש, תוך שמירה על המבנה ועל האמונה בכוחותיה. ספרד זרקה את כל כוחותיה קדימה, אבל טראפורד בשער והמשמעת הקבוצתית עשו את שלהם. זו לא רק עמידה איתנה, זו הוכחה שהקבוצה למדה לא לחזור על הטעויות הישנות.
הטקטיקה של טוכל עבדה דווקא משום שהתחשבה בפסיכולוגיה של היריבה. ספרד רגילה לדומיננטיות ולנוחות; כשהנוחות הזו נעלמה, הסדקים נעשו גלויים. הכלכלה של הכדורגל משחקת כאן תפקיד גם כן: ליגת האומות מעניקה נקודות והגרלה, אבל עבור ספרד ההפסד הוא מכה למותג של אלופות העולם והאירופה הבלתי-מנוצחות.
תארו לעצמכם מבצר שלא הצליחו לכבוש בסערה במשך שנים. הפרצה הראשונה — והחומות מתחילות להיסדק לא מעוצמת המכה, אלא מפני שהמגינים פתאום הבינו שאפשר לפגוע בהם. כך גם כאן: אנגליה לא רק הבקיעה שלושה שערים, היא הראתה שגם אלופות העולם פגיעות כשמונעים מהן את השליטה הרגילה.
המשחק הזה הוא אות עבור כל הכדורגל האירופי. אנגליה תחת טוכל מציגה איזון בין התקפה להגנה שנראה קודם לכן כבלתי מושג. עבור קיין — עוד צעד לעבר אגדה, עבור שחקנים צעירים כמו וייט וקונסה — אישור שמקום בהרכב הראשון מוצדק לא רק בכישרון, אלא גם באופי.
בהמשך מחכים רבעי הגמר של ליגת האומות, וכעת ברור: שום רצף אינו נצחי אם הקבוצה מוכנה ללמוד ולהחזיק מעמד עד הסוף.


