היום, שני סיפורים מוזיקליים המופרדים באלפי קילומטרים מתחברים במפתיע לאקורד אחד.
- ביפן, השלישייה מאיה אונגאקו השלימה את העבודה על האלבום נאתינג ספייס מיוזיק — תוצאה של שנים של מסעות ברחבי העולם. אך במקום לחפש השראה בתנועה אינסופית, המוזיקאים עצרו.
בחוף שונאן הם הקימו את הסטודיו שלהם, נאתינג ספייס סטודיו, בסמוך לים ולמקדש שינטו עתיק.
דווקא כאן נולד האלבום, אותו הם תופסים לא כאוסף של שירים, אלא כמרחב צלילי אחד.
בבסיס יצירתם עומד המושג היפני שיזן האסיי (shizen hassei) — ביטוי טבעי וספונטני של החיים, כאשר הדבר החשוב ביותר אינו נוצר מתוך מאמץ, אלא מתוך מוכנות להיות ברגע הנוכחי.
הסינגל הראשון אסטרל אקוז הופך כביכול להשתקפות של הרעיון הזה — מוזיקה שבה המרחב נשמע לא פחות מלא הבעה מהתווים עצמם.
- כמעט במקביל, בבריטניה, הלהקה דה אקסרטס מוציאה את אלבומה השישי נדמה לי שאני רוצה לחזור הביתה עכשיו.
היצירה הזו נולדה לאחר התמודדויות חיים לא פשוטות של חברי הלהקה — אובדנים משפחתיים, חרדות ומשברים אישיים.
במקום להסתיר את התחושות מאחורי צליל רועש יותר, המוזיקאים הפכו אותן לחלק מהמוזיקה שלהם.
התוצאה היא אלבום שלא עוסק כל כך בחזרה למקום מסוים, אלא בחזרה לעצמם — למקום שבו אחרי האירועים הקשים ביותר, היכולת להרגיש את החיים מופיעה שוב. הוא נוצר לאחר אובדנים כבדים, לבבות שבורים ותקופה שבה נדמה היה שהיקום עצמו בוחן אם הם יוכלו להמשיך.
״התלכדנו כמו אחים ונשענו על אהבה...״
כך דה אקסרטס מדברים על הולדת אלבומם השישי — יפה, כנה, ולדבריהם, קצת חבוט מהחיים.
אבל אחרי 25 שנים של דרך משותפת, המוזיקאים לא נפרדו איש לדרכו.
הם הפכו קרובים יותר. תמכו זה בזה. חוו את הכאב יחד. והפכו אותו למוזיקה.
היום הם מכנים את האלבום הזה לעבודתם הטובה ביותר ומבקשים מהמאזינים רק דבר אחד — למצוא 34 דקות ו-56 שניות, כדי לשמוע אותו במלואו, מהתו הראשון ועד האחרון.
כי זה לא סתם אוסף שירים. זה סיפור על האופן שבו בתוך האובדן אנשים נשארים קרובים. איך אחווה הופכת למשענת. ואיך אהבה עוזרת לא רק לשרוד... אלא גם ליצור משהו חי באמת.
במבט ראשון, הסיפורים האלה אינם קשורים. מדינות שונות. מסורות שונות.
כיוונים מוזיקליים שונים. אבל אם מקשיבים היטב, הם מתחילים להישמע בהרמוניה.
ואולי, דווקא זה הופך לאחת המגמות היפות ביותר במוזיקה של ימינו.
לא השאיפה ליצור יצירה מורכבת עוד יותר. אלא השאיפה ליצור מוזיקה שנולדת מתוך ניסיון אמיתי.
אולי זו הסיבה שיותר ויותר אלבומים מודרניים נתפסים לא כאוסף של יצירות נפרדות. אלא כמסע שלם. לא בין ז'אנרים מוזיקליים.
אלא במרחב הפנימי של האדם.
ואם המגמה הזו תמשיך להתפתח, ייתכן שבעתיד לא מחכה לנו רק פרק חדש בתולדות המוזיקה. אלא הבנה חדשה לכך שמוזיקה אמיתית אינה מופרדת מהחיים.
היא הופכת להמשך הטבעי שלה.
ואולי היצירות החזקות ביותר מופיעות לא כשאדם מנסה להוכיח משהו לעולם. אלא כשהוא נשאר נאמן למה שמחבר אותו לחיים.
