"הסיפור המוזר של בנג'מין באטן" אינו סתם סרט, אלא שיר קולנועי על מרוצו הבלתי נמנע של הזמן, על אהבה הקוראת תיגר על חוקי הפיזיקה ועל שבריריות הקיום האנושי. סרטו של דייוויד פינצ'ר מותיר אחריו טעם של עצב חרישי ומאיר, אך הדרך של היצירה הזו אל המסך הגדול הייתה מרתקת לא פחות מגורלו של גיבורה הראשי.
כיצד נולד הרעיון לסרט
בבסיס היצירה עומד סיפור קצר ואירוני של פרנסיס סקוט פיצג'רלד הגדול, שנכתב בשנת 1922 הרחוקה. במשך זמן רב נחשב הסיפור לבלתי ניתן לעיבוד קולנועי בשל עומקו הפילוסופי והאתגרים הוויזואליים המורכבים, אך הוליווד לא ויתרה.
******** חילופי הבמאים התקופתיים: ענקי התעשייה נאבקו על הפרויקט לאורך השנים. בשנת 1991 היה אמור סטיבן ספילברג עצמו לביים את הסרט, כשטום קרוז הצעיר יועד לתפקיד הראשי. מאוחר יותר נבחנו לפרויקט במאים כמו רון הווארד וספייק ג'ונז.
******** לידתה של יצירת מופת: בסופו של דבר תפס את כיסא הבמאי הפרפקציוניסט דייוויד פינצ'ר. יחד עם התסריטאי אריק רות', הם עיבדו מחדש באופן רדיקלי את חומר המקור. בעוד שאצל פיצג'רלד היה מדובר בעיקר בסאטירה, פינצ'ר הפך את הסיפור לסאגה אפית אדירה ונוגעת ללב על רקע המאה העשרים כולה, שבה הזמן הופך לא רק לרקע, אלא לאנטגוניסט הראשי ולעד היחיד לאהבתם של באטן ודייזי.
עובדות משעשעות ומעניינות מאתר הצילומים
1. מרתון של חמש שעות בכיסא המאפר
הפיכתו של בראד פיט, יפה התואר והחסון, לקשיש תשוש דרשה מאמצים כבירים. מדי בוקר בילה פיט עד חמש שעות בכיסא האיפור, כשהוא סופג בסבלנות את כל תלאות איפור הגיל המורכב מידיו של אמן האיפור זוכה האוסקר גרג קנום. השחקן נאלץ ללמוד ללכת עם מקל ולשנות את יציבתו כדי לחוש פיזית את משא השנים שחלפו (או שלא חלפו).
2. קעקועים כלוח שנה של החיים
מכיוון שגופו של בנג'מין הלך והצעיר ו"שכח" פיזית את השנים שחלפו, דמותו של בראד פיט כיסתה את עצמה בקעקועים. זה היה לוח השנה האישי שלו, חרוט על עורו, דרך לא לאבד את חוט הזיכרון העצמי ולהותיר עקבות לזמן החולף.
3. השעון שנע לאחור
הסרט נפתח באגדה מהפנטת על שען עיוור שיצר מנגנונים הנעים לאחור. האמן קיווה שתנועת המחוגים ההפוכה תחזיר לחיים את בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. השעון הייחודי הזה יוצר כדגם פיזי יחיד במינו במיוחד עבור הסרט, והפך לאחד הסמלים הוויזואליים החזקים ביותר ביצירה, כשהוא מגלם את התקווה האנושית להערים על הגורל.
4. רוחות הרפאים של "קתרינה" ברקע
הצילומים נערכו בניו אורלינס זמן קצר לאחר הוריקן "קתרינה" ההרסני. הבמאי בחר שלא להסתיר את צלקות העיר מאחורי תפאורה, אלא להפך, שזר את המלנכוליה האמיתית והשיממון של הרחובות ההרוסים לתוך מארג הסרט. הדבר העניק ליצירה שבריריות אותנטית, כמעט מוחשית, ואווירה של קמילה.
5. עבודת הבלט של קייט בלאנשט
כדי להמחיש על המסך את החן והאובססיה של הרקדנית דייזי, קייט בלאנשט הבלתי נשכחת עברה חודשים מפרכים של אימונים. היא נאלצה לא רק ללמוד צעדי ריקוד מורכבים, אלא להפוך את שפת הבלט לחלק מהזיכרון השרירי של הדמות שלה, כדי שהצופה יאמין לכל תנועה שלה.
6. ה"תינוק-זקן" הדיגיטלי
הסצנות הסוריאליסטיות ביותר, שבהן בנג'מין נראה כתינוק עם פנים מקומטות של זקן, היוו מהפכה בתחום ה-CGI. היוצרים שילבו גרפיקה ממוחשבת, אנימציה של הבעות הפנים של פיט ושימוש בגופו של כפיל, ויצרו דמות מצמררת באמת, אך מהפנטת, שעד היום נחשבת לסטנדרט של אפקטים ויזואליים. וזאת בעידן הבינה המלאכותית.
אגב, הציון Gaya — 8.9/10
ואם טרם צפיתם, חובה עליכם לראות את הסרט. "הסיפור המוזר של בנג'מין באטן" הוא סרט-משל. הוא מזכיר לנו שלא משנה לאיזה כיוון השעון מתקתק — קדימה או אחורה. מה שחשוב הוא רק את מי אנחנו מחזיקים ביד, בזמן שהמחוגים סופרים את הרגע הייחודי והבלתי חוזר שלנו.
