הסרט «עד כדי טירוף» (שמו האיטלקי המקורי — Follemente, קיימת גם גרסת תרגום בשם «פגישה מטורפת») יצא לאקרנים ב- 2025.
זוהי יצירה רעננה ורלוונטית מאוד של פאולו ג'נובזה, שממשיכה את מסורתו לחקור יחסים אנושיים בחלל סגור (כפי שהיה ב«זרים מושלמים»), אך הפעם במיקוד על העולם הפנימי ועל ריבוי הקולות של נפשנו שלנו.
בתחילה נדמה שנפלת במלכודת אלגנטית. חדר אחד. שני אנשים. לָארָה בת השלושים וחמש ופיירו בן החמישים, שנפגשו בדייט ראשון אחרי יום ארוך. לכאורה, סגירות קלאסית, כמעט תיאטרלית, שהייתה אמורה לעורר קלאוסטרופוביה קלה. אך הבמאי פאולו ג'נובזה, שכבר העניק לנו את «זרים מושלמים», מבצע תרגיל גאוני בשערי שגרת חיינו. הוא לא רק מראה לנו שני אנשים. הוא מדליק לנו שידור חי מתוך גולגלותיהם.
וכאן מתחיל הקסם האמיתי. מה שבתחילה נראה מוזר ואינטימי, נפתח לפתע כמו אצטדיון לפני משחק מכריע, שבו עולים למגרש לא אחד עשר שחקנים, אלא לגיון שלם של «אני» פנימיים. בראשו של כל אחד מהגיבורים מהדהדים קולות: ארבעה גברים וארבע נשים, המגלמים את מחשבותיהם, פחדיהם, שאיפותיהם וספקותיהם. זוהי גרסה בוגרת, אירונית וכואבת-בדיוקה של «הקול בראש», שבה במקום רגשות מופשטים שולטות נפשות-משנה קונקרטיות, עוקצניות ותוססות להפליא.
העלילה מתפתחת כדו-קרב פסיכולוגי מרתק. כלפי חוץ מנסים הגיבורים לנהל שיחה מנומסת, מחייכים, עושים מחוות נבוכות. אך בתוך מוחותיהם משתוללת סערה אמיתית. וביתר בהירות, הומור וסקרנות מתגלה הכאוס הפנימי הזה כשמדובר במין ובאינטימיות.
תארו לעצמכם: המבוכה החיצונית מתנגשת בבהלה הפנימית, ובמראות התודעה משתקפות בעת ובעונה אחת עשרות גרסאות של המתרחש. קול אחד צועק שאינך טוב מספיק, אחר מנתח בציניות ניסיון קודם, שלישי נאנח בחלומות, ורביעי מנסה להשתלט על המצב באופן רציונלי, כמו מאמן שמשרטט תרשים טקטי על הלוח בזמן שהקבוצה מפסידה. הדיסוננס הזה בין מה שאנו אומרים לבין מה שצועק לנו בראש מוליד קומדיה מצבים מהשורה הראשונה. אתה צוחק בקול, כי מיד מזהה בכאוס הזה את עצמך.
אין פלא שעל Gaya הסרט מקבל ציון גבוה — 8.6/10. הציון הזה מורכב מהערצה כנה לרעיון נועז, מבימוי וירטואוזי וממסע עמוק ונוקב אל תוך הכרת האדם את עצמו. וכמובן, הציון ניתן גם על ההומור — שאמנם מתגלה במלוא הדרו רק במחצית השנייה של הסרט. דווקא שם, כשהצנזורה הפנימית של הגיבורים משתבשת סופית ומפנה מקום לכנות, מגיע הכאוס הקומי לשיאו, ומצחיק את הצופה על האבסורדיות והגאוניות של הדיאלוגים הפנימיים שלו עצמו.
ככל שהערב מתקדם, הקולות מתחילים לא רק להפריע אלא גם לעזור. הם מתווכחים, נכנעים, צוחקים ובסופו של דבר מגיעים לקונצנזוס שברירי. ברגע הזה, כשהמסכות מוסרות והרעש הפנימי שוכך, מתרחש נס אמיתי – מפגש של שני אנשים אמיתיים, ולא של מנגנוני ההגנה שלהם.
כשהכתוביות מתעמעמות, אתה קם מהספה בתחושה מוזרה ומוארת של הארה. אתה הולך למטבח, מוזג מים, ולפתע תופס את עצמך במחשבה שגם בתוכך מישהו מדבר. מישהו מגיב על מה שראה, מישהו מתווכח, מישהו מנחם ברכות.
ואתה קופא עם שאלה על השפתיים: וזה מי? זה המוח שלי? או סתם אחד מאותם בני-שיח בלתי נראים שסוף סוף זכה בתורו לעלות לשידור? «עד כדי טירוף» הוא סרט-מראה. הוא לא נותן תשובות פשוטות, אך הוא מאלץ אותנו להקשיב. ואולי דווקא במקהלה המטורפת והכאוטית הזו של קולות נשמע לראשונה באמת את עצמנו.
