הסרט ״עד לשיגעון״ (שמו המקורי באיטלקית הוא Follemente, קיימת גם גרסת תרגום בשם ״דייט מטורף״) יצא לאקרנים ב- 2025.
מדובר ביצירה טרייה ואקטואלית מאוד של פאולו ג'נובזה, הממשיכה את המסורת שלו לחקור יחסים אנושיים בחלל סגור (כפי שהיה ב"זרים מושלמים"), אך הפעם עם התמקדות בעולם הפנימי ובריבוי הקולות של הנפש שלנו.
בתחילה נדמה שנלכדת במלכודת אלגנטית. חדר אחד. שני אנשים. לארה בת השלושים וחמש ופיירו בן החמישים, שנפגשים לדייט ראשון אחרי יום ארוך. לכאורה, סגירות קלאסית, כמעט תיאטרלית, שהייתה אמורה לעורר קלסטרופוביה קלה. אך הבמאי פאולו ג'נובזה, שכבר העניק לנו את "זרים מושלמים", מבצע תרגיל מבריק מול שערי השגרה שלנו. הוא לא רק מראה לנו שני אנשים. הוא מפעיל עבורנו שידור ישיר מתוך הגולגולות שלהם.
וכאן מתחיל הקסם האמיתי. מה שבתחילה נראה מוזר ואינטימי, נפתח לפתע כמו אצטדיון לפני משחק מכריע, שבו עולים למגרש לא אחד-עשר שחקנים, אלא לגיון שלם של "אני" פנימיים. בראשו של כל אחד מהגיבורים נשמעים קולות: ארבעה גברים וארבע נשים, המגלמים את מחשבותיהם, פחדיהם, שאיפותיהם וספקותיהם. זוהי גרסה בוגרת, אירונית ומדויקת להכאיב של "הקול בראש", שבה במקום רגשות מופשטים שולטות תת-אישיויות קונקרטיות, עוקצניות ומלאות חיים להפליא.
העלילה מתפתחת כדו-קרב פסיכולוגי מרתק. כלפי חוץ, הגיבורים מנסים לנהל שיחת חולין, מחייכים, עושים מחוות מביכות. אך בתוך מוחם משתוללת סערה אמיתית. והכאוס הפנימי הזה מתבטא בצורה בולטת, מצחיקה ומסקרנת במיוחד כשזה נוגע לסקס ולאינטימיות.
דמיינו לעצמכם: מבוכה חיצונית מתנגשת בבהלה פנימית, ובמראות התודעה משתקפות בו-זמנית עשרות גרסאות של המתרחש. קול אחד צועק שאתה לא מספיק טוב, אחר מנתח בציניות ניסיון עבר, שלישי נאנח בחלומות, ורביעי מנסה להשתלט על המצב באופן רציונלי, כמו מאמן שמשרטט תוכנית טקטית על הלוח בזמן שהקבוצה מפסידה. חוסר ההרמוניה הזה בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שצועק לנו בראש, מוליד קומדיית מצבים מהדרגה הראשונה. אתה צוחק בקול רם, כי אתה מזהה את עצמך מיד בתוך הכאוס הזה.
אין זה מפתיע שמ- גאיה הסרט מקבל ציון גבוה — 8.6/10. הציון הזה מורכב מהערצה כנה לרעיון הנועז, לבימוי הווירטואוזי ולמסע עמוק ונוקב אל תוך הגילוי העצמי. וכמובן, הציון ניתן גם על ההומור — שמתגלה במלוא הדרו, למען האמת, רק במחצית השנייה של הסרט. בדיוק שם, כשהצנזורה הפנימית של הגיבורים קורסת סופית ומפנה מקום לכנות, הכאוס הקומי מגיע לשיאו ומאלץ את הצופה לצחוק מהאבסורדיות ומהגאוניות של הדיאלוגים הפנימיים שלו עצמו.
ככל שהערב מתקדם, הקולות מתחילים לא רק להפריע, אלא גם לעזור. הם מתווכחים, נכנעים, צוחקים ובסופו של דבר מגיעים לקונצנזוס שברירי. ברגע הזה, כשהמסכות מוסרות והרעש הפנימי דועך, מתרחש נס של ממש – מפגש בין שני אנשים אמיתיים, ולא בין מנגנוני ההגנה שלהם.
כשהכתוביות דועכות אל החשיכה, אתה קם מהספה עם תחושת הארה מוזרה ובהירה. אתה הולך למטבח, מוזג מים, ופתאום תופס את עצמך במחשבה שגם בתוכך מישהו מדבר. מישהו מפרש את מה שראית, מישהו מתווכח, מישהו מנחם בעדינות.
ואתה קופא עם שאלה על השפתיים: מי זה? האם זה המוח שלי? או שמא זה פשוט אחד מאותם בני שיח בלתי נראים, שסוף סוף חיכה לתורו לעלות לשידור? «עד השיגעון» הוא סרט-מראה. הוא לא נותן תשובות פשוטות, אבל הוא מכריח אותנו להקשיב. ואולי, דווקא במקהלת הקולות המטורפת והכאוטית הזו, נשמע לראשונה באמת את עצמנו.
