בעומק של קילומטר וחצי מול חופי קולומביה הבריטית, הטבע פרש פרויקט הנדסי רחב היקף. משלחת של משרד הדיג והאוקיינוסים של קנדה (DFO) גילתה על פסגת הר הגעש התת-ימי טוזו-וילסון ריכוז עצום של ביצים של טריגון לבן פסיפי (Bathyraja spinosissima). זו אינה הטלה אקראית. זהו ה'אינקובטור' העמוק הגדול ביותר הידוע למדע.
טריגונים לבנים פסיפיים הם תושבי חושך וקור קיצוניים. בדרך כלל הם מטילים ביצים בעומקים של עד 3000 מטרים, שם טמפרטורת המים בקושי עולה על אפס מעלות. בתנאים כאלה, חילוף החומרים מואט עד כדי כך שהתפתחות העובר יכולה להימשך חמש שנים. כיצד שורד מין שצאצאיו חסרי הגנה כל כך הרבה זמן?
התשובה נמצאה על מורדות טוזו-וילסון. החוקרים, באמצעות כלי רכב תת-ימיים, תיעדו כיצד הטריגונים משתמשים בחום הגיאותרמי. הר הגעש פולט ללא הרף זרמים של מים חמים ועשירים במינרלים. הטמפרטורה כאן גבוהה משמעותית מהסביבה. הטריגונים מטילים בכוונה את קפסולות העור שלהם, הדומות בצורתן לרפידות צפופות, דווקא באזורים אלה.
הביולוגית שריס דו פריז מציינת ש'חימום' טבעי כזה יכול לקצר את תקופת הדגירה בחצי. בעולם שבו כל יום נוסף בקליפה מגדיל את הסיכון להפוך לארוחה של מישהו, זהו יתרון קריטי.
ההיקף מעניין. מורדות ההר מכוסים ממש בשכבות של ביצים. לפי הערכות שונות, כאן מבשילים בו זמנית בין כמה מאות אלפים למיליון פרטים. למה זה חשוב לנו? אנחנו רגילים לתפוס הרי געש תת-ימיים כאזורי הרס או נווה מדבר נדירים לחיידקים. מסתבר שהם מהווים צמתי רבייה מרכזיים עבור טורפים ימיים גדולים.
הגנה על מקומות כאלה אינה עניין של אקטיביזם אקולוגי, אלא משימה של שמירה על איזון האוקיינוס. אם נקודה חמה אחת מספקת אוכלוסיית טריגונים לאלפי קילומטרים מסביב, עד כמה פגיעה היא מערכת זו? אנחנו רק מתחילים להבין כיצד חום פנים כדור הארץ מזין חיים בחלל הקפוא של קרקעית האוקיינוס.
תגלית זו נותנת תקווה שלאוקיינוס יש הרבה יותר מנגנוני ריפוי עצמי ממה שנהגנו לחשוב.
