אם כולנו אחד, האם אני חייבת לחבב את כולם?
❓שאלה:
אני מבולבלת. הציטוט של אברהם: "הרגשות שאתם חווים הם תמיד אינדיקטורים להרמוניה או דיסהרמוניה ויברציונלית בין המחשבות שהמוח האנושי שלכם ממוקד בהן לבין מה שהפרספקטיבה הרחבה הלא-פיזית שלכם חושבת על כך." כלומר, אם אני לא אוהבת את הריח או הטעם של אדם מסוים, ואני יכולה להרגיש גועל ודחייה, האם הרגשות האלה אומרים לי שיש לי חשיבה דיסהרמונית, כאילו אם כולנו אחד, אז ה"מהות הלא-פיזית" שלי צריכה לאהוב הכל? או אם אני לא נהנית בחברת מישהו, הבעיה היא בחשיבה שלי ואני צריכה לאהוב בכוח?
❗️תשובה של לי:
ראשית, הפרספקטיבה הלא-פיזית שלכם רואה הכל ואת כולם אחרת – הם חלקים מהשלמות שלכם.
שנית, האגו שלכם בנוי על הפרדה ולכן אתם מבודדים את ה"לא אוהב" מתוך כל מגוון ההפרדה.
אלה שתי נקודות מבט שונות, לא ניסיון לשכנע אתכם ש"ההפרדה נראית טוב".
אברהם לא מדבר על השלמה עם דבר לא נעים, אלא על כך שאתם לא צריכים להפוך את עצמכם לתלויים בחיצוני.
לכן הוא מציע לא למקד תשומת לב בדבר הלא נעים, כדי לא להחמיר את ההפרדה.
הוא מציע להתמקד במה שמשמח אתכם ברגע זה, כדי לקבל פרספקטיבה אחרת מנקודת השמחה. ואז המצבים החיצוניים משתנים כך שהדבר הלא נעים או הופך למשהו אחר או עוזב את חייכם לחלוטין. ללא מאמץ מצדכם.
בנוסף, אם אתם מתעקשים על נקודת המבט של ההפרדה ועל ההיבטים השליליים, אתם בהחלט לא תיפטרו מהם, שלא לדבר על כך שלא תכירו גם את העמדה הלא-פיזית.
אנלוגיה פשוטה.
מישהו יושב על פסגת הר ומדבר על הנוף שלו אל העמק, ואתם עומדים בעמק עצמו ורואים משהו משלכם. אליכם מועברת קודם כל ההבנה שמלמעלה יש נוף אחר. ומי שנמצא על ההר לא מכחיש את מה שאתם רואים למטה. אבל הוא לא רק מספר לכם על הנוף שלו, אלא גם מראה לכם את הדרך הנראית מלמעלה. להתמקד בנעים זה לשמוע עצות מלמעלה על איך לצאת למקום נעים יותר.
