בבירמינגהם זכו רצות המרתון הספרדיות במדליית ארד בדירוג הקבוצתי, אף שאף אחת מהן לא התמודדה על הזהב האישי. זו אינה סתם מדליה — זהו סיפור על האופן שבו חוסן קולקטיבי גובר על פריצות דרך של יחידים בספורט שבו כל קילומטר בוחן לא רק את הרגליים, אלא גם את האופי.
הנבחרת, בהרכב צ'ל סולר, אסתר נאווארטה, קרולינה רובלס ופאטימה אוחדו, פעלה בתיאום על מסלול מורכב עם עליות מתמידות. קרולינה רובלס, עבורה זה היה המרתון השני בלבד, סיימה במקום השמיני בזמן של 2:28:07 — התוצאה הטובה ביותר של ספרדייה באליפות אירופה. חברותיה תפסו את המקומות ה-15, ה-18 וה-20, ובכך הבטיחו את הארד בסיכום התוצאות.
הרצה הפינית אליסה ואיניו פתחה פער כבר מהקילומטרים הראשונים וניצחה ביתרון עצום — כמעט חמש דקות. הטקטיקה שלה של הובלה אישית עמדה בניגוד לאסטרטגיה הספרדית: לא לדהור קדימה בכל מחיר, אלא להישאר יחד ולשמור כוחות לקילומטרים האחרונים. מאמנה של רובלס, אנטוניו סראנו, ייעץ לה להסתכן, וזה עבד — אף שבסיום סבלה האתלטית לא רק מעייפות, אלא גם משלפוחית.
מאחורי המדליה הזו עומדת הכנה ארוכה. רובלס התאמנה בתנאי חום בדיהה האנדלוסית, וכל הנבחרת למדה להתגבר על שינויי קצב במסלול מפותל. במרתון, שבו הפסיכולוגיה מכריעה לעיתים קרובות יותר מהפיזיקה, הספרדיות הוכיחו שתמיכה קבוצתית מעניקה יתרון על פני כישרונות בודדים.
השוו זאת למרוץ הגברים: הגרמני אמנאל פטרוס, פליט מאריתריאה, ניצח בזכות מוטיבציה אישית וניסיון. הספרדיות, לעומת זאת, הוכיחו את ההפך — במתכונת קבוצתית, גם ללא כוכבות נוצצות, ניתן לנצח יריבות בעלות שם בזכות משמעת ועזרה הדדית.
הארד הזה הוא איתות לאתלטיקה הספרדית: עבודה מערכתית עם אתלטים צעירים ודגש על מקצועות קבוצתיים נושאים פרי. בעתיד, תוצאות כאלה עשויות לשנות את גישת האיגודים להכשרת רצי מרתון, שבה בעבר ההימור היה על מובילים בודדים.
לסיכום, ההצלחה של ספרד מזכירה: במרתון, כמו בחיים, לעיתים לא מנצח המהיר ביותר, אלא המלוכד ביותר.
