ב-12 באוגוסט נכנסה המוזיקה בו-זמנית לשני מרחבים של חושך — האחד נראה, והשני נשמע.
באיסלנד, ביורק אספה אנשים לרקוד ברגע שבו הירח כיסה לחלוטין את השמש ושמי היום שקעו בעלטה למשך כדקה.
בצדו השני של כדור הארץ, באוסטרליה, מלחין ומעצב סאונד הפכו את הרעיון של אנרגיה אפלה — המרכיב המסתורי הקשור להתרחבות המואצת של היקום — לסימפוניה מרחבית.
שני האירועים התרחשו ללא קשר זה לזה, אך הדהדו כשני חלקים של יצירה קוסמית אחת.
הם סיפרו על החושך לא כעל היעלמות האור, אלא כעל עומק שבו כוח שטרם התגלה הופך לנשמע.
64 שניות בין אור לחושך
ב-12 באוגוסט התקיים בהפנרפיורדור שבאיסלנד פסטיבל בן יום אחד אקולליה, שנוצר סביב ליקוי חמה מלא.
האירוע נערך בפארק הפסלים וידיסטאדאטון, השוכן בנתיב הליקוי המלא. בסביבות השעה 17:48 לפי הזמן המקומי, הירח כיסה לחלוטין את השמש. אור היום המוכר נעלם למשך כ-64 שניות.
זה היה ליקוי החמה המלא הראשון שנצפה מאיסלנד מאז שנת 1954. עבור אזור הבירה, האירוע היה נדיר אף יותר: רייקיאוויק לא ראתה ליקוי מלא מאז 17 ביוני 1433 — במשך 593 שנים. ליקוי החמה המלא הבא כאן צפוי רק בשנת 2196.
אך בווידיסטאדאטון לא קיבלו את פני החושך בשתיקה.
ביורק הופיעה בסט תקלוט. יחד איתה השתתפו בתוכנית המבצעת והמפיקה הוונצואלית ארקה, האמנית האיסלנדית רוניה יוהנסדוטיר וההרכב האלקטרוני סיידפרוג'קט.
אקולליה המשיכה את מסורת ערבי המוזיקה מאנאקוולד, שבהם ביורק מזמינה חברים לנגן מוזיקה תחת ירח מלא. הפעם, האנשים לא התאספו תחת אור הירח, אלא בתוך צל הירח — במרחב שבו היום והלילה נגעו זה בזה לרגע.
כאשר מקור האור המוכר נעלם, המוזיקה נותרה.
היא הפכה לחוט המקשר בין האנשים לאדמה, זה לזה ולמה שהתרחש בשמיים.
רגע של נוכחות מלאה
ליקוי חמה אינו משנה רק את העולם הנראה. התאורה נחלשת בחדות, טמפרטורת האוויר עשויה לרדת, ובעלי חיים מסוימים מתחילים להתנהג אחרת. גם התפיסה האנושית משתנה: פרק זמן קצר נחווה בעוצמה יוצאת דופן.
בקונצרט רגיל, המוזיקה מתפתחת בתוך מרחב שהוכן מראש. ב'אקולליה', השמיים עצמם הפכו לחלק מהסצנוגרפיה, ותנועת צל הירח — לחלק מהפרטיטורה.
אי אפשר להשהות ליקוי, לנגן אותו שוב או לחזור עליו בהדרן. הוא מזכיר לנו שחוויה אמיתית נולדת רק מתוך נוכחות.
'אקולליה' לא נחשפה רק דרך סטים של די-ג'יי. סביב הליקוי התקיימו תרגולים יצירתיים משותפים. בסדנה תנועה & מיזוג סימביוטי המשתתפים חיברו תנועה חופשית, אלתור וצליל, ויצרו מופע קולקטיבי מקורי לקראת המפגש עם השלב המלא. כך הגבול בין האמן לצופה הלך ונעלם: כל אחד יכול היה להפוך לחלק מהפרטיטורה הכללית.
במשך 64 שניות, הגבול המוכר בין יום ללילה התמוסס. אנשים לא צפו בחושך מהצד — הם נכנסו לתוכו בגופם, בנשימתם ובריקודם.
בקצה השני של כדור הארץ החל להישמע היקום הבלתי נראה
באותו היום, ב-12 באוגוסט, בתיאטר רויאל ההיסטורי שבהובארט שבאוסטרליה, התקיימה בכורת היצירה ואסט: היכן שהצליל פוגש את הקוסמוס.
המלחין הטסמני קונסטנטין קוקיאס ומעצב הסאונד ההולנדי וילם ואן ארבן דורנס יצרו עבודה מוזיקלית מרחבית, בהשראת אחת התגליות המדהימות ביותר באסטרופיזיקה המודרנית.
ב-1998, שתי קבוצות מדענים עצמאיות שצפו בסופרנובות רחוקות הגיעו למסקנה בלתי צפויה: התפשטות היקום אינה מואטת תחת השפעת כוח הכבידה, כפי ששוער, אלא מואצת.
ב-2011, סול פרלמוטר, בריאן שמידט ואדם ריס קיבלו על תגלית זו את פרס נובל לפיזיקה.
הסיבה להתפשטות המואצת נותרה עדיין לא ידועה. כדי לציין אותה, מדענים משתמשים במונח "אנרגיה אפלה". על פי המודל הקוסמולוגי המודרני, היא מהווה כ-68% מהרכב האנרגיה הכולל של היקום.
עם זאת, אנרגיה אפלה אינה חושך רגיל ואינה יוצרת צלילים שניתן להקליט במיקרופון. לכן ואסט אינה סוניפיקציה מילולית של נתונים מדעיים, אלא ניסיון אמנותי לחוש דרך הצליל את מה שבלתי אפשרי לראות במישרין.
יקום של קולות וחלקיקי צליל
עבור ואסט, התיאטרון ההיסטורי הפך למרחב צליל של 360 מעלות.
ביצירה משולבים:
- יותר מ-120 קולות מוקלטים;
- חומר שבוצע על ידי 80 נגנים;
- אנסמבל בינלאומי חי;
- מערכת סאונד מרחבית שתוכננה במיוחד;
- אלמנטים קוליים הנעים סביב המאזינים כחלקיקים של שדה בלתי נראה.
קולות וקווים אינסטרומנטליים נפרדים, מתקרבים, מתנגשים ומתרחקים. הם חגים סביב המאזינים, מתפרקים לאלמנטים בודדים ומתלכדים שוב לכדי חומר מוזיקלי מתפתח.
הקומפוזיציה הקולית יוצרת תחושה של מרחב שממשיך להתרחב.
יקום של קולות וחלקיקי צליל
עבור VAST, התיאטרון ההיסטורי הפך למרחב סאונד מרחבי של 360 מעלות.
ביצירה משולבים:
- יותר מ-120 קולות מוקלטים;
- חומר שבוצע על ידי 80 נגנים;
- אנסמבל בינלאומי חי;
- מערכת סאונד מרחבית שתוכננה במיוחד;
- אלמנטים קוליים הנעים סביב המאזינים כחלקיקים של שדה בלתי נראה.
קולות וקווים אינסטרומנטליים נפרדים, מתקרבים, מתנגשים ומתרחקים. הם חגים סביב המאזינים, מתפרקים לאלמנטים בודדים ומתלכדים שוב לכדי חומר מוזיקלי מתפתח.
הקומפוזיציה הקולית יוצרת תחושה של מרחב שממשיך להתרחב.
מלחין VAST, קונסטנטין קוקיאס, מתאר את החוויה שתכנן כך:
"אני מדמיין את הצופים מרחפים בחוסר משקל בתוך החשיכה, נסחפים בין גלקסיות בלתי נראות, בעוד פעימות הלב שלהם נכנסות בשקט לקצב של הזרם המוזיקלי. זה אינו מחזה שצופים בו, אלא אינסופיות שבה נעלמים."
במשפט זה נחשפת המהות של VAST. לצופה מוצע לא להתבונן ביקום מבחוץ, אלא להיכנס לתוך הצליל שלו — לאפשר לגבול שבין פעימות הלב שלו, המוזיקה והמרחב להתמוסס בהדרגה.
שני ביטויים של חשיכה קוסמית אחת
באיסלנד החשיכה הפכה לנראית: צל הירח עבר על פני כדור הארץ וכיסה את השמש. אנשים רקדו בתוך הצל הקוסמי.
באוסטרליה היא נותרה בלתי נראית, אך קיבלה קול מרחבי דרך דימוי אמנותי של אנרגיה אפלה. אנשים הקשיבו לאופן שבו הצליל יוצר תחושה של יקום מתרחב.
חשיכה אחת הגיעה כרגע של היעלמות האור המוכר.
האחרת נחשפה כתנועה והתרחבות מתמשכת.
חשוב לא לערבב בין תופעות אלו מבחינה מדעית: לצל הירח ולאנרגיה האפלה יש טבע שונה לחלוטין. אך באמנות הן נפגשו כשני דימויים של הלא-נודע — זה שמשנה את תפיסתנו ומכריח אותנו לשמוע את העולם לעומק.
הן הזכירו לנו: חשיכה אינה תמיד ריקנות, היעדר או סוף.
לעיתים זהו מרחב שבו דבר עדיין לא קיבל צורה, אך כבר קיימים בו אפשרות, תנועה ואנרגיה של לידה.
95% של היקום הבלתי נראה
כל מה שאנו יכולים לצפות בו ישירות — כוכבים, כוכבי לכת, גלקסיות והחומר הרגיל של גופנו — מהווה פחות מ-5% מתקציב האנרגיה הקוסמי.
כ-27% מיוחסים לחומר אפל ובערך 68% — לאנרגיה אפלה. יחד, מרכיבים אלו שטרם הוסברו מהווים כ-95% מהיקום.
איננו רואים חומר אפל ישירות, אך אנו מבחינים בהשפעתו הכבידתית. איננו יודעים את טבעה של האנרגיה האפלה, אך אנו צופים בהתרחבות המואצת של המרחב הקשורה אליה.
מסתבר שכמעט כל היקום נחשף בפנינו לא דרך ראייה ישירה, אלא דרך קשרים, השלכות ואינטראקציות.
בלתי נראה אינו אומר לא קיים. לעיתים דווקא הוא זה שמעצב את תנועת העולם הנראה.
חשיכה ככוח הפנימי שלנו
התרגלנו לקשור כוח עם אור, בהירות ומוחשיות. נדמה לנו שראשית יש לראות, להבין ולתת שם להכל — ורק אז לעשות צעד.
אך הזרע נפתח באדמה חשוכה. חיים חדשים מתפתחים במרחב שאליו אור אינו חודר. מוזיקה נולדת מתוך שתיקה, והצליל הראשון מופיע במקום שבו לפני רגע לא נשמע דבר.
גם חשיכה פנימית אינה מסמלת תמיד פחד או אובדן דרך.
היא יכולה להיות עומק התודעה, שבו נאגר כוח שטרם בא לידי ביטוי. מקום שבו צורה קודמת מסתיימת ואחרת מבשילה. מרחב שבו אנו מפסיקים לחפש את כל התשובות בחוץ ומתחילים לשמוע את הקצב של עצמנו.
החשיכה אינה גוזלת מאיתנו את האור שלנו. היא מעניקה לו עומק. היא — ערש האפשרויות.
מה זה הוסיף לצליל של כדור הארץ?
ב-12 באוגוסט שמע כדור הארץ את החשיכה בשני תדרים בו-זמנית.
דרך Echolalia היא נשמעה כריקוד ברגע שבו השמש נעלמה והלילה נגע ביום.
דרך VAST — כמוזיקה מרחבית של המרכיב הבלתי נראה, שאותו המדע מקשר להתרחבות המואצת של היקום.
אירועים אלו הוסיפו לצליל של כדור הארץ תחושה של עומק הלא-נודע.
האור מאפשר לראות צורה. החשיכה חושפת את המרחב שממנו צורה זו נולדת.
וכשאנו מפסיקים להיאבק בעומק הפנימי שלנו, הוא כבר לא נראה כמקום שבו אנו עלולים לאבד את עצמנו.
הוא הופך למקור, שממנו אנו מתחילים להישמע במלוא העוצמה.
