בסן פרנסיסקו עולה על הצלחת סביצ'ה אקפולקניו: שרימפס רכים וצדפת ים חיה, מתובלים לא בקטשופ ופנטה אלא בפרחי ציפורן חתול ותפוזי סביליה משומרים, ומעל — עלי כותרת ושלושה ראשי שרימפס מטוגנים. זה לא רק חידוש של קלאסיקה, אלא שיחה ישירה עם ילדותה של לורה אוזילמז בגררו ועם שורשי המשפחה בסינלואה.
המסעדה Maria Isabel, הקרויה על שם אחותה ואמה של השפית, נפתחה בשנת 2026 והפכה מיד למקום שבו המסורת המטריפוקלית המקסיקנית פוגשת מרכיבים מקומיים. כאן מגישים אנמולדס עם ברווז ומולה עונתי — פעם מנצ'מנטלס אפרסק ופעם ריבס — וצ'וצ'ויוטס עם מסה ואיטלקוצ'ה חושפים טעם אדמתי שנדיר למצוא בעיר.
בוושינגטון, קרלוס דלגאדו, שגדל בלימה, במרו סן הקטנטן עם 25 מקומות, מתחת לתמנון הוורוד מגיש ניקיי-רולס וסשימי מפירות ים נבחרים בקפידה. דרכו מ-China Chilcano תחת הנהגתו של חוסה אנדרס לפרויקט עצמאי עם דג מיובש בייבוש יבש ואונאגי יוקרתי מראה כיצד המורשת הפרואנית נשברת מבעד לטכניקה יפנית בבירה.
באוסטין, השף האיראני אמיר חג'ימלכי ב-Roya מרכיב סופרה תמורת 85 דולר: שירין-פולו עם אגוזים וצימוקים, גורמה סבזי עם מח עצם, קבבים עסיסיים ותה עם עוגיות לפרידה — הכול לפי עצותיה של סבתא. החלל עם פסיפסים וזהב מעביר את האורח לבית פרסי בלב טקסס.
בפילדלפיה, פיל לורן ב-Sao משלב שורשים קמבודיים עם חינוך דרום-פילדלפי: אורז פריך בסלט נאם קהאו עם נקניק איטלקי, קרפצ'יו טונה עם חלפיניו וליים שמזכיר פו. בטוסון, אהרון לופס ב-Ursa תמורת 150 דולר לתפריט טעימות משתמש בקקטוסים, שלווים ואגבה בטכניקות אינדיאניות, ומראה כיצד מדבר סונורה יכול להפוך למותרות.
הפרויקטים הללו של שנת 2026 מראים כיצד סיפורים אישיים של הגירה וזיכרונות משפחתיים משתלבים עם תוצרת וטכניקות מקומיות, ויוצרים תפריטים שאי אפשר לשחזר בלי אדם ומקום מסוימים. הכלכלה והתרבות דוחפים שפים למיזוגים נועזים, תוך שמירה על כבוד לשורשים.
כדי לטעום, הזמינו מקומות מראש ב-Maria Isabel בסן פרנסיסקו, ב-Maru San בוושינגטון או ב-Roya באוסטין — במיוחד תפריטי טעימות; מרכיבים עונתיים וסיפורים אישיים נחשפים במלואם דווקא בערים הללו.
אוכל כזה מזכיר שהטעם תמיד נושא עמו ביוגרפיה של מישהו והנוף שממנו צמח.
