יש סדרות שאתה צופה בהן ומבין: זה לא רק בידור. זה משהו גדול יותר. זו השראה, ארוזה בתלבושות מפוארות, דיאלוגים מבריקים והומור יהודי, שגורם לך לצחוק ולבכות בו-זמנית. "גברת מייזל המופלאה" היא בדיוק כזו. סיפור על בחורה שהיה לה הכול – ואיבדה הכול כדי למצוא את עצמה.
נקודת הפתיחה: כשהחיים המושלמים קורסים בתוך לילה אחד
ניו יורק, סוף שנות ה-1950. מרים "מידג'" מייזל חיה בעולם שבו עבור אישה במעמדה קיים רק תסריט אחד: להתחתן עם בחור יהודי טוב, ללדת ילדים, לנהל בית מושלם באפר וסט סייד ולעולם, חלילה, לא לסטות מהמסלול.
ומידג' עוקבת אחר התסריט הזה ללא דופי. יש לה בעל נאה בשם ג'ואל, שני ילדים מקסימים, דירת חלומות והורים שגאים בבחירתה. הכול מושלם. עד שבאחד הלילות ג'ואל מתוודה שהוא עוזב אותה לטובת המזכירה שלו.
ברגע זה "גברת מייזל המופלאה" מפסיקה להיות סתם עקרת בית. היא עולה בשיכרון חושים לבמה של מועדון Gaslight, חוטפת את המיקרופון – ומתחילה לדבר. בלי הכנה, בלי תסריט, בלי צנזורה. וקסם קורה.
"לעולם אל תוותרי": מידג' כמניפסט
הסדרה הזו היא לא רק סיפור על סטנדאפיסטית. זהו מניפסט על מה זה אומר לא לוותר, כשהעולם אומר לך "לא".
מידג' היא לא פמיניסטית טיפוסית במובן המודרני. היא לא שונאת גברים, לא מתכחשת למשפחה, לא לובשת שחור ולא נושאת הרצאות. היא פשוט... עושה את מה שהיא רוצה. היא מצחיקה. היא חכמה. היא אומרת את מה שהיא חושבת. והיא מסרבת לבחור בין מי שהיא לבין מי שהחברה מצווה עליה להיות.
כל פרק הוא קרב קטן. מול ההורים שלא מבינים. מול הבעל לשעבר שרוצה לחזור. מול מועדונים שלא רוצים לקבל אישה סטנדאפיסטית. מול המשטרה, ה-FBI וכל העולם, שחושב שאישה עם מיקרופון היא שערורייה.
ומידג' לא נכנעת. אף פעם.
ניו יורק היהודית שמתאהבים בה
אחד הקסמים העיקריים של הסדרה הוא האווירה. איימי שרמן-פלדינו (יוצרת "בנות גילמור") משחזרת את ניו יורק היהודית של סוף שנות ה-50 באהבה כזו, שניתן להרגיש פיזית בריח הפסטה עם הבשר במטבח של הוריה של מידג' ולשמוע את המולת ארוחת השבת.
הנושא היהודי כאן אינו תפאורה. הוא הדם והעצבים של הסדרה. אמה של מידג', רוז, היא התגלמות של דור שלם של נשים יהודיות הנושאות בשתיקה את עול השלמות שלהן. אביה, אייב, הוא פרופסור מצליח שאוהב את בתו אך אינו מסוגל לקבל את בחירתה. וכל המשפחה היהודית הענקית, הרועשת, האוהבת והחונקת הזו – היא חיה, אמיתית ומוכרת לכל מי שהיה אי פעם בארוחה משפחתית.
הומור שעוצר את הנשימה
בואו נדבר דוגרי: "גברת מייזל" היא אחת הסדרות המצחיקות ביותר בעשור האחרון. אבל ההומור כאן הוא מיוחד.
הדיאלוגים עפים במהירות של צרור ממקלע. משפטים שבסדרות אחרות היו הופכים לבדיחות הדגל של העונה, חולפים כאן ברקע בזמן שהגיבורים הולכים ברחוב. התסריטאים בבירור נהנים משנינותם – ואתם נהנים יחד איתם.
יחד עם זאת, ההומור לעולם אינו שטחי. הוא חכם, אירוני ולפעמים מריר. מידג' מתבדחת על דברים שנשים ב-1958 לא התבדחו עליהם: על סקס, על הגוף, על בעלים, על פוליטיקה. וכל עלייה שלה לבמה היא אקט קטן של מהפכה.
שחקנים שמשחקים עד כלות הנשמה
רייצ'ל ברוסנהאן בתפקיד מידג' היא התגלות. היא מצליחה להיות בו-זמנית שברירית וקשוחה כפלדה, מצחיקה וטרגית, נאיבית וחכמה. אתם מאמינים לכל רגש שלה.
אבל הסדרה היא לא רק היא. טוני שלהוב בתפקיד האב, אייב, נותן את אחד התפקידים הטובים בקריירה שלו – האייב שלו הוא גם מצחיק וגם כואב עד דמעות. אלכס בורשטיין בתור סוזי, הסוכנת של מידג' עם מראה וגינונים של נהג משאית, היא פשוט מתנה. מרינה סקווירצ'יאטו בתור רוז, אמה של מידג', מעבירה תקופה שלמה במבט אחד.
וכולם משחקים כך שאתם שוכחים שאתם צופים בסדרה.
חגיגה ויזואלית שאסור להחמיץ
מילים מיוחדות מגיעות לאופן שבו הסדרה נראית. כל פריים הוא כמו ציור. התלבושות של מידג' (והיא מחליפה תלבושות בתדירות מעוררת קנאה) הן יצירת אמנות בפני עצמה. צבעוניות, נשיות, יושבות בצורה מושלמת – הן הופכות לחלק מהאופי שלה.
המצלמות מסתובבות, הגיבורים הולכים בשוטים ארוכים, דיאלוגים זורמים זה לתוך זה. הסדרה מצולמת באהבה כזו לפרטים, שאתם בוחנים את הטפטים בדירה, את התוויות על המוצרים, את התסרוקות של העוברים ושבים.
דירוג: 8.8/10 מאת גאיה
זו סדרה נהדרת. נקודה.
היא לא מיועדת למי שאוהב מותחנים אפלים או דרמות כבדות. היא מיועדת למי שרוצה להאמין בבני אדם. למי שרוצה לצחוק. למי שרוצה לראות אישה קמה אחרי מכה – לא פעם אחת, אלא שוב ושוב ושוב.
"גברת מייזל המופלאה" היא סדרה על כך שלעולם לא מאוחר מדי להתחיל. על כך שמשהו מצחיק יכול להיות עמוק. על כך שאמא יהודייה היא בו-זמנית ברכה וקללה. על כך שכוח אמיתי הוא לא שרירים, אלא היכולת לקום כשכל עולמך קרס, ולומר: "ועכשיו תראו מה אני יכולה".
שורה תחתונה: אם עוד לא צפיתם – תתחילו היום. אם צפיתם – תצפו שוב. הסדרה הזו היא כמו חבר טוב: איתה חמים, מצחיק, ואתם תמיד הופכים לקצת טובים יותר אחרי המפגש.
---
נ.ב. וכן – זה בדיוק המקרה שבו 8.8 זה אפילו צנוע. חלק מהפרקים כאן שווים לסרטים שלמים. חוץ מזה, הסוף – נהדר, הגיוני וסגור. הדמויות מדהימות.
