"המסע של ויז'ן" הוא המשך שקט, מהורהר וראוותני חזותית לסיפורו של ויז'ן לאחר "וונדה/ויז'ן". הסדרה איטית ושקטה הרבה יותר מקודמתה: כמעט אין דינמיקה, והקצב מכוון ומדוד. דווקא משום כך מתעורר אצל חלק מהצופים תחושת שעמום. אך דווקא הקצב הזה מאפשר לשקוע באמת ובעומק בתוך הסיפור. "המסע של ויז'ן" הוא ויתור מודע על ההמולה. אם הסדרה הראשונה צעקה, הרי שיורשתה לוחשת באוזן. והלחישה הזו שואבת אל המעמקים עד מעל הראש, ומציעה לצופה חוויה שונה לחלוטין, הרבה יותר רגועה ומהורהרת.
התודעה כמבוך
ויז'ן הלבן, שזכה לחירות בסיום הסדרה הקודמת, מסתתר כעת. הקרב העיקרי שלו מתחולל לא בשדות הקרב אלא בתוך תודעתו שלו. היוצרים הפכו את תודעתו ל"מבוך מחשבתי" ייחודי. כאן, בין הדים מן העבר, פועלים עמו רוחות רפאים דיגיטליות של טוני סטארק. וכמובן, שובו של ג'יימס ספיידר בתפקיד אולטרון — כלוא, אך לא פחות מסוכן ומבריק בשל כך. הדיאלוגים ביניהם הופכים לעמוד השדרה האינטלקטואלי והרגשי של הסדרה. במקביל, בעולם האמיתי מתפתח קו העלילה של תומאס שפרד הבוגר, שקשרו המסתורי למורשתו של ויז'ן מותיר את הצופה במתח.
הגיבורים מחפשים תשובה לשאלה המרכזית: מי אני. באמצע העונה נשמעות שוב ושוב אמירות כמו: "אני מי שאני", "אני הוא", "אני הוא מי שאני" וכדומה.
אקסטזה חזותית וקרסים מושלמים
התמונה בסדרה היא סוג אמנות בפני עצמו. הצילום והעיצוב האמנותי של "הבית המחשבתי" מעוררים אקסטזה חזותית של ממש. הסדרה עובדת במיומנות על תשומת ליבו של הצופה: סיום הפרק הראשון לא נותן סתם לנשום לרווחה, ומאלץ להדליק מיד את השני, וזה בתורו מוריד על הצופה תפנית עלילתית עוצמתית. ובפרק הרביעי, כשסוף סוף מתחילים האפקטים המיוחדים במלוא עוצמתם, אתה מבין שכל הזמן הזה Marvel לא סתם משכו זמן, אלא הכינו את הקרקע לזיקוקין חזותיים. לקראת סוף הפרק השני אתה כבר חש פיזית את העונג העליון הזה מן האופן היפהפה שבו מצולם כל רגע.
מהפרק הראשון הכול נראה יקר ומעוצב, ולקראת סוף השני כבר מתחיל עונג חזותי של ממש. הצלמים והמעצבים עבדו בבירור באהבה לפרטים — מן התאורה והקומפוזיציה ועד לאווירה הכללית. זה אחד מאותם מקרים שבהם אפשר פשוט להתבונן באופן שבו זה מצולם וליהנות.
מחיר המדיטטיביות
אך בעד העומק הזה צריך לשלם. והתשלום הוא הקצב. דינמיקה כאן באמת אין, היא מומסת בהרהור. הפרקים החמישי והשישי נתקעים בגלוי. הסדרה מסתכנת לשקוע במלודרמטיות של עצמה, כששיחות ארוכות מתחילות להאט את הסיפור שממילא אינו מזורז. זה בדיוק המקרה שבו המדיטטיביות נמצאת על גבול השעמום, ולא כל צופה מוכן לעבור את המבחן הזה בסבלנות. רבים חסרים את הדרייב, אך דווקא האיטיות הזו מאפשרת לשקוע לעומק במצבו של הגיבור הראשי.
שורה תחתונה: מ-Gaya בצדק 8.2 מתוך 10
אם "וונדה/ויז'ן" מקבלת בצדק על מקוריות, סגנון, בימוי ומטען רגשי כ-9.4, הרי ש"המסע של ויז'ן" הוא כבר סיפור אחר. רגוע יותר, אינטימי יותר, מקומות ארוך מדי, אך עדיין חכם ויפה. הציון הסופי — 8.2/10. בהחלט שווה לצפות, במיוחד למי שמוכן לשקיעה איטית במקום אקשן מתמשך.
