מחקרי מוח, פרקטיקות מוזיאליות מודרניות ותערוכות עולמיות מרכזיות עוזרים להבין מדוע יצירות אמנות מוכרות מסוגלות לחשוף פרטים ומשמעויות חדשים לאורך כל החיים.
בשנים האחרונות, מוזיאונים מובילים ותערוכות בינלאומיות פונים יותר ויותר לנושא החורג הרבה מעבר לתולדות האמנות — האופן שבו מתפתחת יכולתו של האדם לראות יצירה.
פרויקט נלווה של הביאנלה ה-61 של ונציה אע'ראב אדראכ: ספי התפיסה (Aghrab Idrāk: Thresholds of Perception) («ספי התפיסה»), תוכנית התבוננות איטית (Slow Looking) בניו יורק ב- מוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), יוזמות חינוכיות של מוזיאוני האמנות של הרווארד (Harvard Art Museums) ופרויקטים רבים אחרים חוקרים את אותה השאלה: מדוע יצירת אמנות מוכרת מסוגלת לחשוף עם הזמן פרטים, קשרים ומשמעויות חדשים.
מה שמאחד אותם אינו סגנון אמנותי או טכניקת ביצוע. הנושא המשותף הופך להיות תהליך ההתבוננות עצמו. למבקר מוצע לבלות זמן רב יותר לצד היצירה, לשנות את נקודת המבט, לעבור דרך חלל התצוגה, לחזור למה שכבר נראה פעם נוספת. לא כדי לחפש פרשנות נכונה אחת ויחידה, אלא כדי להבחין בהדרגה ביותר.
אחת הדוגמאות המעניינות ביותר כיום נחשבת לפרויקט אע'ראב אדראכ: ספי התפיסה (Aghrab Idrāk: Thresholds of Perception), שהוצג במסגרת הביאנלה ה-61 של ונציה ב- פאלאצו קאוואניס (Palazzo Cavanis). התצוגה מאחדת אמנים החוקרים את מאפייני התפיסה האנושית דרך אדריכלות, אור, טקסטיל, קליגרפיה ומיצבים מרחביים. יצירות רבות אי אפשר לתפוס במבט אחד: הן נחשפות בהדרגה ככל שהצופה נע, ככל שהתאורה משתנה וככל שגדל הזמן המוקדש לשהייה לצד העבודה.
גישה דומה מתפתחת גם במוזיאונים המובילים בעולם.
ב- MoMA התוכנית Slow Looking מציעה לוותר על הצפייה המהירה והרגילה בתערוכה ולהקדיש כמה דקות ליד יצירה אחת בלבד. במהלך זמן זה, המבקרים מתחילים להבחין במקצבים קומפוזיציוניים, באינטראקציה של צבע, טקסטורה, השתקפויות אור ובפרטים שבדרך כלל נותרים בלתי מורגשים במפגש הראשון.
ב- Harvard Art Museums התוכניות החינוכיות The Art of Looking ו- Artful Thinking, שפותחו בשיתוף עם מרכז המחקר Project Zero של בית הספר לחינוך של הרווארד, אינן בנויות סביב הסברים מוכנים ליצירות, אלא סביב שאלות. המשתתפים מוזמנים תחילה לתאר בעצמם את מה שהם מבחינים בו, לאחר מכן להשוות את תצפיותיהם עם משתתפים אחרים, ורק לאחר מכן לפנות להקשר ההיסטורי של היצירה.
גישה כזו מסייעת לפתח כושר התבוננות, יכולת להבחין בקשרים גומלין ולנמק מסקנות אישיות. אין זה מקרי שמתודולוגיות דומות משמשות לא רק בחינוך לאמנות, אלא גם בהכשרת סטודנטים בבית הספר לרפואה של הרווארד, שם לדיוק של התצפית החזותית יש קשר ישיר לאבחון עתידי של מטופלים.
מעניין שפרקטיקות מוזיאליות דומות מקבלות אישור הולך וגובר ממחקרים מודרניים על המוח.
חוקרי מוח מראים שהמוח מסנן ללא הרף זרם עצום של מידע חזותי, ובורר רק חלק קטן ממנו לעיבוד מודע. שאר הפרטים אינם נעלמים, אך הם עלולים להישאר מחוץ לטווח תשומת הלב שלנו, למרות שהם נמצאים ממש מול העיניים. בדיוק משום כך מנגנוני הקשב והתפיסה המודעת נמצאים כיום במרכז המחקרים הן של מדעי המוח והן של הבינה המלאכותית. וכנראה שאין זה מקרי שהאמנות המודרנית פונה יותר ויותר לאותן שאלות, וחוקרת לא רק את היצירה, אלא גם את תהליך הראייה האנושי עצמו.
פרטים נוספים במאמר: https://gaya.one/ru/human/consciousness/vnimanie-kak-osnova-sub-ektivnosti-pocemu-mehanizmy-fokusa-mogut-ob-asnit-soznanie-i-u-ii
בדיוק משום כך לא ניתן לראות ביכולת להבחין בקשרים מורכבים יכולת קבועה. היא מתפתחת יחד עם הניסיון, הידע, ההקשר התרבותי והזמן שהאדם מוכן להקדיש להתבוננות.
מחקרים של אחד ממייסדי הנוירו-אסתטיקה, פרופסור סמיר זקי, וכן עבודות עכשוויות בתחום ה- slow looking , מראים כי התבוננות ממושכת וקשובה יותר ביצירות אמנות מחזקת את המעורבות הרגשית ומסייעת לגלות קשרים חזותיים חדשים. היצירה נותרת ללא שינוי, אך עומק התפיסה שלה הופך בהדרגה לעשיר יותר.
כנראה שזו הסיבה לכך שיצירות רבות מלוות את האדם לאורך כל חייו. כשחוזרים אליהן כעבור שנים, ניתן לגלות באופן בלתי צפוי פרטי קומפוזיציה, סמלים, יחסי צבעים או גוונים רגשיים שקודם לכן נותרו בלתי מורגשים. ידע חדש, ניסיון חיים והתבוננות קשובה יותר מרחיבים בהדרגה את מה שהאדם מסוגל לראות.
האמנות המודרנית חוקרת יותר ויותר את התהליך הזה בדיוק. אמנים יוצרים יצירות וחללי תצוגה שאינם שואפים להיחשף מיד. הם מאפשרים למבט לנוע בחופשיות, לחזור, להתעכב על פרטים ולחשוף בהדרגה עוד ועוד רבדים של היצירה.
אולי זו הסיבה לכך שתוכניות המוזיאונים הטובות בעולם כיום מלוות את המבקרים יותר ויותר לא בתשובות מוכנות, אלא בשאלות פתוחות. הן מסייעות לא לחפש את ההסבר הנכון היחיד ליצירה, אלא לפתח את היכולת להבחין בעצמנו בפרטים, בקשרים גומלין ובמשמעויות המעוררים עניין אישי ומעוררים השראה להמשיך בחקירה.
חוויה כזו היא שמשנה בהדרגה את עצם אופן האינטראקציה עם האמנות. הביקור במוזיאון הופך לא לחיפוש אחר פרשנות נכונה, אלא להזדמנות לראות יותר ממה שהצלחנו בעבר. ואולי, דווקא בכך טמונה אחת המגמות המעניינות ביותר של האמנות המודרנית: היא חוקרת לא רק את היצירות, אלא גם את תהליך הראייה האנושי עצמו — תהליך שממשיך להתפתח לאורך כל החיים.
