עוד בשנת 1973 תיאר הפיזיקאי התיאורטי האמריקאי ג'ון ארצ'יבלד וילר בתמציתיות את מהות תורת היחסות הכללית: המרחב מכתיב לחומר כיצד לנוע, והחומר מכתיב למרחב כיצד להתעקם. אצל איינשטיין, כבידה אינה כוח, אלא גיאומטריה: גוף בעל מסה לוחץ על מארג המרחב-זמן, כפי שכדור באולינג לוחץ על מזרן, וגופים אחרים מתגלגלים אל השקע שנוצר. התמונה אלגנטית, אך יש לה פגם קטלני. כאשר כוכב גווע וקורס לתוך חור שחור, ה"שקע" קורע את המזרן לחלוטין – והתיאוריה של איינשטיין מפסיקה לעבוד. בדיוק עבור מקרים קיצוניים כאלה נזקקו הפיזיקאים לתורת כבידה קוונטית, ובמשך עשורים הם ניסו להרכיב את המרחב-זמן מחלקיקים קוונטיים טהורים כך שיתנהג לפי וילר.
פריצת דרך הסתמנה בסוף שנות ה-1990 הודות לעיקרון ההולוגרפי. חואן מלדסנה, אדוארד ויטן ואחרים הראו שניתן לקודד יקום תלת-ממדי שלם במלואו בתוך קבוצה של חלקיקים אינטראקטיביים על הגבול הדו-ממדי שלו – בדיוק כפי שגלויות הולוגרפיות רגילות יוצרות אשליה של נפח על משטח שטוח לחלוטין. בהמשך התברר שהגיאומטריה של מרחב זה מוחזקת על ידי שזירה קוונטית: היא פועלת כרקמת חיבור. אם תחתכו את ה"חוטים" של השזירה בין שני אזורים – הגשר ביניהם (למשל, חור תולעת) יתדלדל ובסופו של דבר ייעלם. כך פיזיקאים פתרו את המשפט הראשון של וילר: השזירה יוצרת את הבמה שעליה יכול לנוע החומר. אך המחצית השנייה נותרה בגדר תעלומה – במודלים אלה החומר לא עיקם את המרחב. כדור הבאולינג שכב על המזרן מבלי להשאיר שקע.
והנה, לאחרונה הופיע המרכיב החסר. מספר צוותים מדעיים, כולל הצוות של צ'ארלס צאו מהמכון הפוליטכני של וירג'יניה, גילו שאחראי לגמישות המרחב-זמן הוא מאפיין מיוחד של מכניקת הקוונטים, שקיבל את השם "קסם" (magic). פרמטר זה משקף את הטבע הקוונטי האמיתי של המערכת ומראה עד כמה קשה לדמות את מצבה במחשב רגיל. את המונח עצמו הציגו עוד בשנת 2004 הפיזיקאים אלכסיי קיטייב וסרגיי בראבי. לפי התיאוריה שלהם, ה"קסם" נובע משימוש במה שנקרא שערים לא-קליפורדיים – והוא זה שמספק למחשבים קוונטיים את עליונותם העצומה על פני מחשבים קלאסיים. צאו מכנה את ה"קסם" באופן ציורי "מרכך כביסה למארג המרחב". כפי שציין ג'ון פרסקיל מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, שהשתתף במחקר החדש, ללא "קסם" הכל יוצא פשוט מדי – ואילו המרחב-זמן הקוונטי בנוי בצורה מורכבת יותר.
כדי להבין מה הקשר לכבידה, צריך להיזכר בקודי תיקון שגיאות קוונטיים – אותם קודים שמגנים על מידע שביר במחשבים קוונטיים על ידי "מריחתו" על פני ריבוי קיוביטים. דניאל הארלו ואחרים הראו כבר לפני כעשור שהולוגרפיה עובדת לפי אותו היגיון. אך הקודים ה"מייצבים" הישנים חילקו את השזירה בצורה נוקשה לשני חלקים – בנפרד עבור המרחב ובנפרד עבור החומר, וחלקים אלו לא יכלו להשפיע זה על זה. המרחב התקבל כאידיאלי, אך אינרטי ומת. הפתרון היה קוד מהדור החדש, שצאו, פרסקיל ועמיתיהם בנו כבר בשנת 2026: הוא רווי בשערים לא-קליפורדיים, ומשמעות הדבר היא שהוא "קסום". הקסם הזה מאפשר לשזירת המרחב ולשזירת החומר ליצור אינטראקציה סוף סוף – והמרחב מתחיל להתעקם בתגובה לחומר. צאו עצמו נזהר בהערכותיו: הקוד עדיין כללי מאוד ואינו מתאר לא את היקום הספציפי שלנו ולא את מהלך הזמן. "זה נותן לנו מבשר של כבידה", הוא אומר. "אנחנו כרגע בשלב 0.5 מתוך 5".
אך גם בשלב מוקדם זה מצטיירת תמונה יפה ובלתי צפויה. שני המאפיינים העיקריים של מכניקת הקוונטים – שזירה וקסם – תואמים בדיוק לשני המאפיינים העיקריים של המרחב: צורתו וגמישותו. יוצא שהמרחב עצמו הוא אחד הדברים ה"קוונטיים" ביותר שניתן להעלות על הדעת. יתרה מכך, נראה שהכבידה נולדת מאי-שלמות הקידוד: קודים ללא קסם מגנים על מידע בצורה מושלמת ולכן יוצרים מרחב אינרטי ללא כבידה, בעוד שכבידה אמיתית נוצרת דווקא מתוך דליפה, מתוך ערבוב של המידע המקודד. אם נמשיך את המטאפורה עד הסוף, הרי ש"רשלנות" קלה של הקוד היא, כפי שהתבדח הפיזיקאי בארטק צ'ך מאוניברסיטת צינגהואה, הסיבה לכך שהתפוח של ניוטון נפל פעם למטה.
