במעבדה של אוניברסיטת קולומביה, מולקולות של נתרן וצסיום בטמפרטורות של מיליארדיות המעלה מעל האפס המוחלט הפסיקו לפתע להיעלם בתוך שברירי שנייה. המדענים בראשות סבסטיאן וילה הצליחו להאריך את זמן החיים שלהן ביותר מפי אלף — לשנייה שלמה ולמעלה מכך. זה אינו רק שיא טכני, אלא תפנית יסודית בפיזיקה הקוונטית.
מולקולות אולטרה-קרות רגילות מתנגשות ומגיבות במהירות, והופכות לחומרים אחרים. כדי להימנע מכך, החוקרים יישמו "שמיכה" של גלי מיקרו: שני שדות של גלי מיקרו יוצרים סביב כל מולקולה שכבה מגן, שמרחיקה אותן זו מזו למרחק קרוב. כתוצאה מכך הדגימה נשארת יציבה, והטמפרטורה יורדת עד 36 ננוקלווין — רק כמה ננוקלווין מעל הנקודה שבה המולקולות אמורות ליצור עיבוי בוז-איינשטיין.
יציבות כזו פותחת גישה למצבים שבהם האפקטים הקוונטיים מתבטאים בצורה בולטת במיוחד. למולקולות יש מומנט דיפול חזק, ולכן האינטראקציות ביניהן פועלות למרחקים גדולים ויכולות להיות מכווננות בדיוק. הדבר מאפשר לדמות חומרים קוונטיים מורכבים שאי אפשר ליצור בדרכים אחרות — מחומרים מוליכי-על ועד לפאזות חדשות של חומר.
בחיי היומיום זה נשמע מופשט, אך דווקא פלטפורמות כאלה עומדות בבסיסם של סימולטורים וחיישנים קוונטיים עתידיים. הן יעזרו להבין כיצד נוצרים מצבים קוונטיים קולקטיביים בחומרים ממשיים, ואולי יובילו לחומרים חדשים בעלי תכונות יוצאות דופן — מחומרים מוליכי-על בטמפרטורת החדר ועד למחשבים קוונטיים מהדור החדש.
כעת, כשהמולקולות חיות זמן רב מספיק, הנסיינים יכולים לצפות בהתארגנות העצמית שלהן לטיפות ואף למבנים דמויי גביש. הצעד הבא הוא ליצור עיבוי מולקולרי שלם ולחקור את תכונותיו במצב של אינטראקציה חזקה. כל מדידה חדשה מקרבת אותנו להבנת העולם הקוונטי, שבו הכללים המוכרים מפסיקים לפעול.
