בעולם שבו קרקעות מלוחות גובות מדי שנה מיליארדי דולרים מהחקלאות, ממשיך צמח צנוע בעל גבעולים בשרניים לצמוח במקום שבו גידולים אחרים נכחדים. סליקורניה, הידועה גם כאספרג הים, מסוגלת לעמוד בריכוזי מלח קטלניים לרוב הצמחים, ובכל זאת נותרת אכילה. מחקר שנערך לאחרונה ופורסם ב-Nature Communications חשף את המנגנונים הגנטיים של עמידות מדהימה זו.
חוקרים מאוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה, יחד עם עמיתים משמונה מדינות, ניתחו את הגנומים השלמים של שישה מינים של סליקורניה ובדקו את ה-DNA של 318 צמחים שנאספו ברחבי העולם. המחקר נמשך חמש שנים והראה שסבילות למלח היא תכונה מורכבת התלויה במספר גנים ולא בגן אחד. ביניהם נמצאו גנים המשתתפים בקליטת עקת המלח ובחילוף החומרים הקשור להגנה מפני יוני נתרן.
סליקורניה גדלה בחופים, במלחות ואף במי ים. היא צוברת מלח בחלוליות התא, תוך שמירה על איזון המים והחומרים המזינים. מנגנונים אלה מאפשרים לצמח לא רק לשרוד, אלא גם להתפתח באופן פעיל בתנאים שהופכים להרסניים עבור גידולים רגילים. לפי נתוני המחקר, מאפיינים גנטיים אלה יכולים לשמש בסיס לטיפוח זנים חדשים של חיטה, אורז או ירקות המסוגלים לגדול באדמות מלוחות.
בעיית המלחת הקרקעות מחריפה בגלל השקיה, שינויי אקלים ושימוש בלתי רציונלי בקרקע. גילוי הגנים של סליקורניה נותן תקווה שניתן יהיה להחזיר חלק מהשטחים הללו למחזור החקלאי בלי עומס נוסף על משאבי המים.
את הנתונים הגנטיים שהשיגו החוקרים אפשר כעת להשתמש בתוכניות טיפוח כדי להעביר תכונות אלה לצמחי תרבות.
חשוב להבין שהדרך מגילוי במעבדה לניסויים בשדה תימשך שנים, והתוצאות אינן מובטחות. עם זאת, עבודת הצוות הבינלאומי כבר יצרה אוסף יקר ערך של זרעים ומשאבים גנטיים למחקרים עתידיים. זהו צעד לקראת חקלאות בת-קיימא יותר שתוכל להתמודד טוב יותר עם אתגרי הסביבה.
השימוש בגנים של עמידות למלח מן הטבע מסייע לשמור על פוריות הקרקע ולהפחית את הלחץ על המים המתוקים.
