ישנן מדינות של כאוס, שבהן החיים גועשים, רועשים, מאלתרים וגולשים מעבר לקצה. וישנה שוויץ. מדינה שנראית כאילו גאון פדנטי צייר אותה על קנבס, ואז מישהו מאוד מסודר גזר אותה והניח אותה במרכז אירופה. אפשר לקרוא לה מדינה "כמעט מושלמת". והמילה "כמעט" הזו היא החשובה ביותר. כי מאחורי החזיתות הנוצצות של בקתות האלפים והמדשאות ללא רבב, מסתתרת אומה שהפכה את ההישרדות, הביטחון והסדר לערך עליון.
טבע שנשמר כבבת העין
האלפים השוויצריים הם לא סתם הרים. הם נכס לאומי ומבצר בלתי חדיר. האוויר כאן כל כך נקי שרוצים לנשום אותו במלוא הריאות, ואת המים אפשר לשתות ישירות מהמזרקות ברחוב — הם טעימים יותר מכל מים מינרליים יוקרתיים.
הכפרים המקומיים, הסכרים האדירים, הגשרים והמנהרות משתלבים בנוף בדיוק כירורגי. אין כאן פרטים מקריים. כל אבן, כל עץ אשוח, כל פעמון של פרה נמצאים במקומם. הטבע כאן אינו "פראי" — הוא מטופח כמו גן של מיליארדר.
משכורות שגורמות לראש להסתחרר (ולארנק להתרוקן)
שוויץ היא מדינה של הכנסות קוסמיות. המשכורות כאן מדורגות באופן עקבי בין הגבוהות בעולם. אפילו קופאי בסופרמרקט, מנקה או מלצר מקבלים סכומים שעליהם חולמים מנהלי משרדים אירופאים.
אבל יש ניואנס, שבו לעיתים קרובות מתנפצת ההתלהבות התיירותית. שוויץ היא אחת המדינות היקרות ביותר על פני כדור הארץ. כוס קפה, ארוחת צהריים בסיסית או שכר דירה גורמים לאורחים לחשב את התקציב בחרדה. אין כאן את הרפואה הציבורית ה"חינמית" המוכרת: כל תושב מחויב לרכוש ביטוח בריאות פרטי, והוא עולה לא מעט. השוויצרים מרוויחים הרבה, אך גם מוציאים לא פחות כדי לשמור על אותה רמת חיים "מושלמת" שנשקפת מחלונות הרכבות הפנורמיות.
המדינה הנייטרלית ביותר (עם בונקר בכל בית)
שוויץ מפורסמת בנייטרליות האגדית שלה. הם לא השתתפו במלחמות גדולות מאז שנת 1815. אך אל לכם לבלבל בין נייטרליות שוויצרית לבין פציפיזם נאיבי. המדינה הזו היא בונקר ענק אחד מוסווה.
על פי חוק, בשוויץ מוכנים מספיק מקומות במקלטים כמספר התושבים במדינה — כלומר, יש מחסה לכל אחד. כל גבר מחויב לעבור שירות צבאי, שלאחריו הוא לוקח את הנשק האישי שלו הביתה (אם כי ללא תחמושת, שנשמרת במחסני הצבא). ובשנות המלחמה הקרה, השוויצרים חששו כל כך מפלישה, שהם מיקשו את הגשרים, המנהרות ומעברי ההרים העיקריים באלפים, כדי שבמקרה של סכנה יוכלו לפוצץ אותם ולנתק את המדינה לחלוטין משאר העולם.
הביטחון שלהם אינו נבנה על אמון בשכנים, אלא על מוכנות טוטאלית, כמעט פרנואידית, לגרוע מכל. בדיוק בגלל זה שוויץ נחשבת בצדק לאחת המדינות הבטוחות בעולם.
רכבות מדויקות יותר משעון שוויצרי
התחבורה הציבורית השוויצרית היא סוג של אמנות וגאווה. הרכבות המקומיות נוסעות בדייקנות כפייתית כזו, שאפשר לכוון לפיהן לא רק שעונים, אלא גם דופק. איחור של שתי דקות נחשב כאן לבושה לאומית.
מנהרות חצובות דרך צוקים בלתי חדירים, ורכבות הפנורמה המפורסמות זוחלות על גבי גשרים מעל תהומות עמוקים, ומאפשרות לתיירים להתפעל מה"מדינה השלווה ביותר" מבעד לחלונות ענק.
דמוקרטיה ישירה: העם מחליט הכל
השוויצרים לא סומכים על פוליטיקאים שיחליטו עבורם. כמה פעמים בשנה נערכים כאן משאלי עם כלל-ארציים. האזרחים מצביעים על הכל: מהעלאת מיסים ובניית טורבינות רוח חדשות ועד לאיסור על בניית צריחי מסגדים או הנהגת הכנסה בסיסית ללא תנאי (שעליה הם, אגב, ויתרו בעצמם, לאחר שהחליטו ש"אין ארוחות חינם"). זוהי אומה של אנשים בוגרים ואחראים, שמבינים: מדינה מושלמת לא ניתנת מלמעלה, בונים אותה לבנה אחר לבנה בכל הצבעה.
פונדו, שוקולד וחוקים נוקשים
כמובן, אי אפשר לשכוח את הסמלים הקולינריים: פונדו גבינה נמתח, רקלט ושוקולד שנמס בפה. אך גם מאחורי החזית הזו של נהנתנות גסטרונומית מסתתרים חוקים נוקשים.
בשווייץ אסור להרעיש ביום ראשון — זהו יום מנוחה קדוש. בחלק מהבניינים עדיין קיים כלל לא כתוב (ולעיתים אף מעוגן בחוזה השכירות): לא להוריד את המים בשירותים אחרי השעה 10 בערב, כדי לא להפריע לשכנים. מיון אשפה כאן הפך לכת, ועל פחית שנזרקה לשקית הלא נכונה אפשר לקבל קנס כבד. השכנים כאן משגיחים. וזה נחשב לנורמה.
למה היא רק "כמעט" מושלמת?
כי אידיאל הוא צורה קפואה. בשוויץ יש מעט מקום לספונטניות, לשיגעונות, לאותו כאוס עצמו, שלעיתים קרובות הופך את החיים לתוססים ובלתי צפויים באמת.
שוויץ היא יצירת מופת של אמנה אנושית. זו מדינה שבה אנשים הסכימו מרצונם להגביל את חירותם הרגעית למען טובת הכלל, השקט, הביטחון והיופי המדהים שמסביב. וכשאתה עומד על גדות אגם ז'נבה או מביט בפסגה המושלגת של המטרהורן, אתה מבין: כן, המדינה הזו דורשת ממך משמעת וכבוד לחוקים. אך בתמורה היא מעניקה לך משהו נדיר בעולם המודרני — רוגע מוחלט ובלתי מעורער.
