השאלה אם קיימת היררכיה פנימית בתפיסת האחדות האוניברסלית נותרה אחת הנושאים העמוקים והנפוצים ביותר בפילוסופיה המודרנית ובחיפושים רוחניים. רבים שואלים: האם ניתן לפרש את האמירה "כולנו אחד" בדרכים שונות? עולה תחושה שחלק מהמקורות, המצהירים על רעיון הקשר הבלתי נפרד של כל הקיים, מציגים בו זמנית מידע כאילו בתוך אחדות זו נשמר מבנה כפיפות נוקשה. במילים אחרות, אנו מכירים בקשר שלנו עם כל היקום, אך יחד עם זאת חושבים שכל חלק חייב להיות כפוף למשהו רחב יותר. זה גורם לתהות: האם ההיררכיה היא רק ניסיון של התודעה האנושית לכפות מערכת שליטה על המציאות, או שמא מעבר לעולמנו המוכר אכן קיים סדר כלשהו שפשוט חומק מהבנתנו ומשיפוטינו?
לי נותן לשאלה זו תשובה חד משמעית, וקובע שכל מערכת היררכית היא אך ורק תוצר של פעילות התודעה האנושית. בלוגיקה האמיתית של ההוויה היררכיה פשוט אינה קיימת. היא הומצאה באופן מלאכותי ככלי למניפולציה על התודעה וקודמה כרעיון יסוד שעליו נבנתה בסופו של דבר כל החברה האנושית המודרנית. האמונה הכפויה בצורך ב"עליונים" ו"תחתונים" מונעת מאיתנו לראות את טבעה האמיתי של המציאות, שבה האינטראקציה בנויה על עקרונות שונים לחלוטין, שאין להם דבר וחצי דבר עם שליטה או כניעה.
לשם המחשה, לי מציע לבחון את פעולת גוף האדם כמודל מושלם של אחדות. בגופנו מתקיימים במקביל איברים רבים ושונים, וכל אחד מהם מבצע תפקיד ספציפי משלו. מישהו עשוי לטעון שהמוח הוא המרכז הראשי, ומישהו אחר ייתן עדיפות ללב. אולם במציאות, בגוף אין "בוס". כל האיברים מתפקדים כמכלול אחד, המבטיח את פעילותה של כל המערכת. המעי אינו רואה עצמו נחות במעמד, הלב אינו מציב עצמו מעל איברים אחרים, והמוח אינו טוען לתפקיד של מלך מוחלט. ברמה הביולוגית העמוקה, הם מכירים זה בזה באופן מיידי וללא היסוסים כחלקים של אורגניזם אחד, ומכוונים את משאביהם בדיוק למקום שבו הם נדרשים ברגע המסוים הזה.
ביסוד היקום, על פי תפיסה זו, עומד לא היררכיה אלא עקרון השירות. חשוב להדגיש שכאן שירות אינו מתכוון ל"השפלה עצמית" או כניעה עבדותית. להיפך, זה נתפס כעזרה טבעית לשלם – הכרה בכך שכל חלק בעולם הוא השתקפות של עצמך. זהו סיוע פעיל להתפתחותה של המערכת הכללית, שבה רווחתו של כל מרכיב קשורה קשר בל יינתק לשגשוגו של כל הקיים. כאשר אנו מתרחקים מרעיון הכפיפות ההדדית, אנו פותחים לעצמנו אפשרות של דו-קיום הרמוני, המבוסס על תמיכה הדדית והכרה בערכו של כל ביטוי של חיים.
ברמה עמוקה יותר, מדובר באהבה כ"אנרגיה המארגנת" העיקרית, ולא בתהליך של "חלוקת עצמך לחלקים" לסביבה. כל מגוון החיים הזה נחווה באופן קולקטיבי כמכלול אחד במרחב שניתן לכנותו המקום האחד כאן. בנקודת תודעה זו מתברר ששום דבר אחר מלבד אחדות זו אינו קיים. לפיכך, אין שום רשות חיצונית שיש לשרת אותה, ואין אף זר שניתן לתת לו משהו. במצב של שלמות מוחלטת זו, כל מבני-על היררכיים מאבדים סופית את משמעותם, ומפנים מקום לנוכחות טהורה ולהרמוניה בלתי מותנית של ההוויה.
