ההפסד במדיסון סקוור גארדן לאטלנטה חשף פצע ישן של השיטה החדשה של מייק בראון. כל עוד ג'יילן ברנסון וקארל-אנתוני טאונס על הפרקט, הניקס נראים כמו מועמדים לגמר המזרח. אבל ברגע ששניהם יוצאים לנוח, הכרכרה הופכת לדלעת.
במשחק 2 ראינו דוגמה קלאסית ל'רוטציה כושלת'. בראון ניסה לתת למנהיגים מנוחה מסונכרנת בתחילת הרבע השני. התוצאה? מדד ההתקפה של הקבוצה צנח לרמה של קבוצות שוליים בליגת הפיתוח. בלי משחק ההתקפה של ברנסון והמרווח שקאט יוצר, הספסל של ניו יורק הפך למקבץ כאוטי של שחקנים שלא יודעים מה לעשות עם הכדור.
למה מייק בראון עדיין לא נוקט ב'פיזור דקות' נוקשה – הפרדת דקות המשחק של הכוכבים שלו?
בעונה הסדירה עומק הסגל אפשר ניסויים כאלה. אבל הפלייאוף הוא זמן של דיוק כירורגי. אטלנטה של קווין סניידר קוראת מיידית את החולשה ומענישה על היעדר יוצר ברמה גבוהה על המגרש. כל התקפה בדקות ה'ריקות' עולה כעת לניו יורק ביתרון הביתיות.
הפתרון ברור, ובראון יודע אותו. אחד מהצמד – או ברנסון או טאונס – חייב להיות על הפרקט בכל 48 הדקות. זה לא רק עניין של נקודות, זה עניין של שליטה בקצב. טאונס כ'פוינט-סנטר' יכול לבסס ביעילות את משחק החמישייה השנייה, ולתת לברנסון את 4-5 הדקות הדרושות למנוחה.
האם הניקס יצליחו להתארגן מחדש לפני שהסדרה תעבור לג'ורג'יה? כנראה שכן. מייק בראון תמיד היה ידוע ביכולתו להסתגל במהלך סדרה. בטווח הארוך, התיקון הטקטי הזה לא רק יציל את הסדרה מול הוקס, אלא גם יחזק את הקבוצה לקראת מפגש אפשרי עם סלטיקס.
האם האוהדים של הניקס מוכנים לכך שהמנהיגים שלהם ישחקו 42 דקות בכל משחק? בכדורסל המודרני זו הדרך היחידה לטבעות.
