על השולחן לפני האורחים ניצבת כוס עם אייל ענברי, הקצף שוקע לאט ומשאיר סימנים על הזכוכית. לצדה — פרוסות הודו צלוי עם קרום פריך, רוטב עם נימות קרמל ומילוי עם מרווה. לגימת בירה שוטפת את שומניות הבשר, והפחמן הדו-חמצני מרענן לאחר המנות הכבדות.
הצירוף הזה אינו מקרי. עוד בשנת 1620 סבלו הצליינים על ה"מייפלאואר" ממחסור בבירה: המלאי אזל, והקברניט התעקש על נחיתה ליד פלימות' כדי לשמור את השאריות למסע חזרה. במושבה הבירה הפכה למשקה יומיומי — בטוחה יותר ממים, והיא נרקחה בכל משק בית. עד שנת 1634 נפתחה בבוסטון הפונדק הראשון שקיבל רישיון, שבו כבר רקחו אייל.
עד המאה התשע-עשרה נכנסה הבירה היטב אל שולחן החג. כאשר אברהם לינקולן הכריז בשנת 1863 על חג ההודיה כחג לאומי, הבירה כבר ליוותה את ההודו, את הדלעת ואת לחם התירס. העוף הצלוי מעניק קרמל ועשן קל, והבירה עם מתיקות הלתת והמרירות של הכשות מאזנת את הטעמים הללו בלי להכביד, כמו יין.
כיום בניו אינגלנד מחיים מבשלי הבירה את המסורת הזו. IPA מקומיים וסטאוטים עם נימות קרמל ואלון מתאימים באופן מושלם לתפריט החג. חקלאים ומבשלי בירה מדגישים: הפחמן הדו-חמצני מפרק את השומן, והחוזק המתון אינו מעייף לאורך שולחן ארוך.
הכלכלה והתרבות משתנות: מבשלות בירה קראפטיות מתחרות ביין, אך שומרות על הקשר למורשת הקולוניאלית. במסצ'וסטס ובמדינות השכנות גובר העניין באיילים עונתיים שנרקחים במיוחד לקראת נובמבר.
כדי לטעום צירוף אותנטי כדאי לפקוד את מבשלות הבירה המקומיות של ניו אינגלנד בסוף נובמבר — רבות מהן מציעות טעימות עם מנות חג ההודיה. בחרו איילים עם נימות קרמל ואלון, ולא IPA מרירים מדי.
הבירה בחג הזה אינה רק משקה, אלא תזכורת לאופן שבו התאימו המתיישבים את ההרגלים האירופיים לאדמה החדשה והפכו אותם לחלק מהזהות האמריקאית.

