קבלו את 9/10 מבית Gaya. הסרט המקסים "הכבשים בלשיות": סרט שאחריו מסתובבים עם חיוך במשך חצי שעה
דמיינו עולם שבו המוות אינו הסוף, אלא הפיכה לענן. עולם שבו אפשר למחוק את הכאב פשוט על ידי עצימת עיניים וספירה עד שלוש. עולם שבו הבלשים החכמים ביותר אינם אנשים במעילים, אלא כבשים צמריריות שגדלו על ספרי בלשים אנגליים. זהו בדיוק העולם שיצרו הבמאי קייל באלדה והתסריטאי קריג מייזין בסרט "הכבשים בלשיות" – יצירה שתצחיק אתכם עד דמעות ובו בזמן תגרום לכם לבכות מרוב רוך.
סיפור שיכבוש את הלב
בכל ערב אוסף הרועה ג'ורג' הארדי (יו ג'קמן) את העדר שלו וקורא להם בקול רומנים בלשיים
האיש משוכנע שהכבשים אינן מבינות דבר, ומפסיק את הקריאה בנחת דווקא ברגע המותח ביותר. אך הוא טועה. העדר שלו הוא קהל המאזינים הקשוב ביותר בעולם. הן מתווכחות, מעלות השערות ומנחשות מי הרוצח. והפיקחית מכולן היא תמיד כבשה ג'ינג'ית בשם לילי
העולם ההרמוני קורס בבוקר אחד, כשג'ורג' נמצא מת ליד הקרוואן שלו
השוטר המקומי טים (ניקולס בראון), שמעולם לא חקר מקרה רצח, נתקף פאניקה. אך הכבשים אינן סומכות על המשטרה – הרי בספרים שומרי החוק תמיד טועים! ואז לילי אומרת את המשפט שהופך למוטו של הסרט כולו: "הרועה שלנו נרצח! ואנחנו נפענח את הפשע הזה!"
"הכבשים בלשיות" אינו סתם סרט בלשי. מדובר במטא-בלש, שבו הגיבורות מכירות היטב את כל השטאנצים של הז'אנר ומשתמשות בהם בחקירה
הכבשים ממש מקריינות כל צעד שלהן: הן מגדירות חשודים, מבררות מניעים ובודקות אליבי. הן עושות זאת ברצינות תמימה שכזו, שהצחוק באולם לא פוסק לרגע.
רק הסצנה שבה הכבשים דורכות לראשונה בחייהן על אספלט שווה את הכל! הן חוצות את הכביש באימה, מציצות בשלומיאליות מבעד לחלונות בחיפוש אחר ראיות, רוצות לנגוח בכל דבר שזז, גוערות בברווזים ומאשימות בתמימות ברצח כל מי שאת שמו הן שומעות לראשונה
ויש גם את ענן – דמות שבכל סיטואציה חוזרת על אותו משפט: "אני עדיין חושב שהחדרנית עשתה את זה"
אך הדיאלוג המצחיק ביותר הוא השיחה בין לילי לסבסטיאן (בריאן קרנסטון) על דת. הכבשים חולפות על פני כנסייה, ולילי שואלת:
— מה זה?
— זו כנסייה. כאן גר מישהו בשם אלוהים.
— מי זה?
— הוא בלתי נראה, עם גוף מלחם. ובימי ראשון אוכלים אותו.
— אלוהים המסכן.
ואז סבסטיאן מסביר שאלוהים הוא גם רועה וגם שה בו-זמנית. לילי מבולבלת: "אז אלוהים הוא שה-בונה גדול ובלתי נראה, שעשוי מ... לחם?"
וכשסבסטיאן מאשר זאת, מופל נאנח באמפתיה: "אלוהים המסכן"
פילוסופיה המסתתרת מאחורי הצמר
אך מאחורי המעטפת הקומית מסתתר משהו עמוק הרבה יותר. לכבשים בסרט הזה יש יכולת מופלאה: הן יודעות לשכוח את כל הרע. הן עוצמות עיניים בחוזקה, סופרות עד שלוש – והנה, הן כבר לא זוכרות את החוויה הטראומטית.
זוהי דרכן להתגונן מפני הכאב, מפני האימה הקיומית.
הכבשים מאמינות באמת ובתמים שהן אינן מתות, אלא הופכות לעננים.
המיתולוגיה התמימה הזו היא המגן שלהן מפני המציאות. ורק סבסטיאן, איל שחור ובודד, מנסה לנפץ את הגולם הנוח הזה כשהוא מספר לאחרות על המבנה האמיתי של העולם.
בעדר יש גם 'טלה חורף' – קטנטן שנולד בחורף. הכבשים מתרחקות ממנו ורואות בו מבשר מזל רע. הילד המסכן נאלץ לחיות בבדידות, וסובל מכך שאינו דומה לאחרים.
זוהי אלגוריה דקה על נושא שנאת הזרים וקבלת האחר, המוגשת בעדינות כזו שאינה מרתיעה ילדים, אך גורמת למבוגרים להרהר.
השאלה המרכזית של הסרט היא: 'למה לשמור את הזיכרון של עבר כואב, אם אפשר לחיות בהווה מאושר?'
והתשובה שנותנים היוצרים היא פשוטה וחכמה: ללא העבר, קודר ככל שיהיה, לא נוכל לבנות עתיד. הסבל הופך אותנו למי שאנחנו. ובזכות המטען הזה, גם אם הוא בלתי נסבל, אנו יכולים להביא תועלת רבה – למשל, להציל עשרות חיים.
השחקנים שהתאהבו בכבשים
יו ג'קמן מופיע בסרט רק בפתיחה ובפלשבקים קצרים, אך ג'ורג' שלו הוא הנשמה של הסיפור הזה. הוא צמחוני, מגדל כבשים רק בשביל הצמר ומכיר את האופי של כל אחת מהן.
'אם יש סוד לאושר בחיי, הרי זו הדאגה ליצורים הטובים ביותר עלי אדמות: הכבשים!' – הוא אומר.
אך הכוכבים האמיתיים הם הקולות של הכבשים. ג'וליה לואיס-דרייפוס מדבבת את לילי הפיקחית, כריס או'דאוד את מופל השקול, ובריאן קרנסטון את סבסטיאן הנרגן, שפולט ללא הרף שטויות מובחרות וממציא תיאוריות קונספירציה, אך עושה זאת בצורה כזו שמתחשק להאמין לו.
לכל המשפחה
'הכבשים בלשיות' הוא דוגמה נדירה לסרט המיועד באמת לכל המשפחה. ילדים יצחקו מהכבשים הצמריריות ומהרפתקאותיהן. בני נוער יעריכו את הבדיחות המטא-בלשיות ואת האזכורים לקלאסיקות של הז'אנר. מבוגרים ימצאו משמעות עמוקה והרהורים פילוסופיים. צופים קשישים יתרגשו מהטוב ומהרוך של הסיפור.
זהו קולנוע שמאחד. אחרי הצפייה מתחשק לדון, להתווכח ולשתף בחוויות. מתחשק לצפות בו שוב יחד. מתחשק להעניק אותו כמתנה לחברים.
הסרט מלמד אמת פשוטה: לזכור זה כואב, אך הכרחי מאין כמוהו.
הוא מראה שאהבת הזולת – גם אם הזולת הזה מכוסה צמר – חזקה מהמוות. שמשפחה היא לא רק קשר דם, אלא גם אלה שקוראים לך ספרי בלשים בערבים.
הצופים מכנים אותו:
'הסרט הכי טוב לב בתקופה האחרונה'
«פנינה של ממש, לא סרט, חמוד ועצוב»
«הסרט הכי טוב בחצי השנה המחורבנת הזאת»
אחד הצופים כתב: «סרט טוב לב, עד דמעות. איך אפשר לאכול עכשיו קבב לוליה...»
ואחר ענה לו: «פשוט להסתכל תוך כדי על העננים»
ציטוטים שיישארו איתכם
«לשכוח — זהו מתכון עתיק ומוכח נגד תוגת כבשים»
«עדיף להטיל צל מאשר לעמוד בתוכו»
— ענן! יש לי שאלה. האם מהסביונים יהיו לי ריסים יפים כמו שלך?
— לא, לריסים הם חסרי תועלת, אבל עם הצמר הם מחוללים קסמים.
— לילי, הוא מת.
— מה זאת אומרת, מת? דבר כזה לא קורה. רק בספרים.
— הוא יהפוך לעננים?
— לא, רק כבשים הופכות.
— הוא היה צמחוני.
— על דבר כזה אפשר לסלוח לאישה, אבל לגבר לעולם לא!
ההומור כל כך איכותי ויש ממנו כל כך הרבה, שאחרי הצפייה בסרט ממשיכים להסתובב עוד חצי שעה עם חיוך
«הכבשים בלשיות» הוא סרט שיזכיר לכם שגם בעולם הקודר ביותר יש מקום לרוך. שצחוק ודמעות הולכים לעיתים קרובות יד ביד. שהשיעורים החשובים ביותר נלמדים מאלה שאנו מחשיבים לטיפשים. ושייתכן שיום אחד כולנו נהפוך לעננים.
9/10 מאת גאיה. על הומור איכותי. וזהו סרט מקסים מאין כמוהו, שהופך לסרט השנה עבור צופים רבים.
חובת צפייה לכל המשפחה.
«הכבשים בלשיות» אינו רק בידור. מדובר בתרופה לציניות, לעייפות, לחוסר האמונה בנסים. זוהי תזכורת לכך שטוב לב אינו חולשה, אלא כוח. שצחוק ודמעות יכולים ללכת יד ביד. שגם היצורים ה'טיפשים' ביותר (לדעת בני האדם) יכולים ללמד אותנו חוכמה.
סרט שגורם לך לרצות להסתכל על העננים ולתהות: אולי הם באמת היו פעם כבשים?
