שינויי אקלים נידונים לרוב כסיפור של אובדן. המסת קרחונים, הצטמצמות הקרח הימי ושינוי המערכות האקולוגיות המוכרות הפכו מזמן לסמלים של ארקטיקה המשתנה במהירות.
אולם מחקר חדש של קבוצת מדענים בינלאומית חשף צד בלתי צפוי של תהליכים אלו.
על פי העבודה שפורסמה בכתב העת Nature, מספר הקרחונים באזור הארקטי גדל משמעותית מאז תחילת שנות ה-2000. רבים מהם נוצרים ליד קרחונים בצפון-מזרח גרינלנד ולאחר מכן נסחפים דרך מצר פראם שבין גרינלנד לשפיצברגן.
ייחודם של קרחונים אלו טמון בכך שיחד עם הקרח הם נושאים כמות עצומה של אבנים, חצץ וסלעי משקע. ככל שהקרח נמס, הוא משחרר את המטען הזה, והאבנים שוקעות לעומק של כ-2500 מטרים על קרקעית הים הרכה.
עבור העולם שבמעמקי הים, יש לכך חשיבות רבה.
רוב קרקעית הים הארקטית מכוסה במשקעים רכים. עם זאת, ספוגים, אלמוגים, שושנות ים ואורגניזמים רבים אחרים זקוקים למשטח קשיח כדי להיצמד אליו ולגדול. האבנים שמשליכים הקרחונים הופכות לאיים של חיים בתוך המישור האוקייני. עם הזמן, סביבם נוצרות קהילות חדשות של אורגניזמים והמגוון של המערכת האקולוגית במעמקי הים גדל.
המדענים מדגישים כי אין מדובר בביטול הסיכונים האקלימיים. נהפוך הוא, דווקא ההתפרקות המואצת של הקרחונים היא שגרמה לעלייה במספר הקרחונים. אך המחקר מראה עד כמה מורכבים התהליכים הטבעיים. שינויים בחלק אחד של המערכת מסוגלים להפעיל שרשראות אירועים בלתי צפויות במקום אחר לגמרי.
הארקטיקה ממשיכה להזכיר לנו שלחיים יש יכולת מופלאה למצוא צורות ביטוי חדשות גם בתקופה של שינויים רחבי היקף. במקום שבו הקרח נמס ונעלם, במעמקים נולדים מרחבים חדשים לחיים.
מה הוסיף אירוע זה לצלילי כדור הארץ?
הטבע אינו מדבר רק בשפת האובדן, אלא גם בשפת השינוי. סיפורם של הקרחונים הארקטיים מראה שאפילו בעידן של שינויים גדולים, החיים ממשיכים לחפש נקודות אחיזה חדשות. בדומה לאבנים הנופלות על קרקעית הים, כל תהליך הופך לחלק מסימפוניה גדולה יותר, שבה הכל קשור להכל.
