במערכות אקולוגיות ברחבי העולם, האש משמשת לא רק כגורם הרסני, אלא גם כמעין זרז לחידוש מעטה הצומח. מחקרים מראים כי לאחר שריפות נצפית לעיתים קרובות עלייה חדה במגוון המינים המקומיים, הודות לנביטת זרעים מתוך בנק הזרעים שבקרקע ולהתחדשותם של צמחים המסוגלים לצמוח מחדש מהשורשים.
באזורים ים-תיכוניים וסוב-ים-תיכוניים, כגון צפון-מערב פטגוניה, מרכז צ'ילה ודרום קליפורניה, השריפות משמרות מבחינה היסטורית את הדינמיקה של חברות הצומח. חשיפת האור ושחרור חומרי ההזנה לאחר האש מעוררים את צמיחתם של מינים עמידים לאש ואת הופעתם ההמונית של צמחים אפמריים. עם זאת, כאשר עוצמת השריפות גוברת עקב שינויי האקלים, האיזון הזה מופר: מינים פולשים, למשל אורן רדיאטה, עלולים להשתלט במהירות על שטחים ולאיים על יערות אנדמיים.
המנגנונים העומדים בבסיס ההתאוששות שלאחר השריפה הם מגוונים. עשן וחום מסוגלים להפעיל את נביטת הזרעים של מינים מסוימים, כפי שנמצא בניסויים עם עשבים אפמריים בערבות ארגנטינה. בד בבד, הצלחת הנביטה תלויה בתנאים השוררים לאחר השריפה — לחות, נוכחות של שיירים ביולוגיים כגון גזעים שנפלו והיעדר רעיית בקר. ביערות המחטניים האלפיניים של אוסטריה, מינים שונים של אורנים ואשוחים מפגינים רמות שונות של הסתגלות לתנאים אלו.
ביערות הסוב-ים-תיכוניים של סלובניה, שבהם שריפות הן נדירות, חברות הצומח בכל זאת מגלות עמידות גבוהה: מינים אפמריים ורודרליים תופסים במהירות את המרחב, ולאחר מכן מפנים את מקומם לצמחים מתחדשים. הדבר מאפשר למערכת האקולוגית להשתקם ללא התדרדרות ממושכת, אם כי במקרה של שריפות עזות חוזרות ונשנות, הסיכון לשינויים בלתי הפיכים עולה.
פגיעים במיוחד הם מינים נדירים ואנדמיים, כגון נוטופאגוס אלכסנדרי בצ'ילה או פסאודוצוגה מקרוקרפה בקליפורניה. מודלים מראים כי עד סוף המאה שטחי המחיה שלהם עלולים להצטמצם עקב עלייה בהסתברות לשריפות, ואילו המקלטים (רפוגיומים) המגנים מפני האש הופכים בעצמם לפגיעים. מורשות ביולוגיות — עצים מתים וגזעים כרותים — מסייעות בשימור המיקרו-אקלים ותורמות להישרדותם של נבטים.
לפיכך, השריפות מהוות גורם כפול: בתדירות מתונה הן משמרות את הפסיפס הנופי ואת המגוון, ואילו בעוצמה מופרזת הן מאיצות את אובדן המינים המקומיים ואת התפשטותם של מינים זרים. הבנת החוקיות הזו מסייעת בפיתוח אמצעים להפחתת הסיכון לשריפות עזות ולתמיכה בשיקום טבעי.
