❓שאלה:
אני חשה רחמים וחמלה רבים כלפי קשישים, בעלי מוגבלויות ואנשים במצבים קשים. כשאני מביטה בהם, הלב נחמץ. אני מודעת לכך שהם הבוראים ושהם בחרו בדרך הזו בעצמם. אך בינתיים איני מצליחה להגיב אליהם בבהירות וברוגע. אני בטוחה שקיימת נקודת המבט של המקור, שממנה כל האנשים והמצבים הללו נראים בבהירות ובשמחה. אך בינתיים איני מוצאת אותה. אולי תוכל להציע כמה מפתחות.
❗️תשובת לי:
נקודת המבט של המקור נמצאת בכל אדם. וכל אחד מפרש אותה דרך האגו שלו. מה שאת חווה, האדם שבו את מביטה אינו חווה. את חשה רחמים כלפיו, והוא חש משהו אחר לגמרי. הרגש שלך שייך לך לחלוטין. הוא כלל אינו קשור לאחר.
כלומר, את חשה את האמונות שלך, ומשתמשת באדם האחר כתירוץ להתבונן במה שנמצא בתוך האמונות שלך.
כך שהמקור שבתוך לבך "מוטרד" מהתגובה שלך, ולא כלל ממה שבו את מביטה.
את מה שבו את מביטה, המקור מכיר מבפנים, מכיוון שהוא עצמו הוליד זאת והוא עצמו חש זאת. וכמי שחש זאת, הוא רואה את הרחמים שלך כ"פגם באמונות" שלך, ולא כ"תועלת לאחר".
אינך יודעת את הסיבות האמיתיות לכך שאדם אחר הביא את עצמו למצב נתון. ייתכן שמישהו עושה זאת אך ורק כדי לשקף לך את הרחמים שלך... מבלי לדעת עלייך דבר. זוהי מתנתו לך בדמות "תפקיד של השתקפות".
רמת המודעות הבאה שלך תוביל אותך לאמפתיה, ולא להשתתפות בסבל. את תהיי מודעת למה שהאחר מרגיש, אך לא תסבלי. ואז תשתמשי באהבה כדי להציע אותה כעזרה, כדי שהאחר יוכל לחוש אהבה דרך האמפתיה שלך.
התהליך הזה יעבוד כך שהמקור שבתוך האחר יחוש את האהבה שלך (שאין בה כאב, אחרת זו אינה אהבה), והוא יתחיל להתעורר בלב של האחר, כדי שהוא יבחין במקור שבתוכו. כלומר, את כקולן תעצימי את האהבה באחר, וזה יאפשר לו להתעלות לתחושת אהבה. זה יהיה השירות האמיתי שלך, ללא טיפה של רגשות שליליים, אלא מתוך השמחה שלך.
