❓שאלה:
מעניינת מאוד דעתך בנוגע לחומרים פסיכדליים טבעיים. מדוע אנשים מרגישים חיבור חזק יותר למקור או מתחילים לחוש אותו לאחר השימוש הראשון, או שמא הדברים אינם כפי שהם נראים?
❗️תשובת לי:
חומרים פסיכדליים משנים את טווח התפיסה, והתודעה, בצאתה מגבולות הטווח המוכר, מאבדת שליטה על הסיטואציה. התפיסה הרגילה שלנו נמצאת בטווח צר, והשפעה פסיכדלית יוצרת במקרים שונים הסטה שונה.
כאשר השכל מבולבל, מגיעה התבוננות בלתי אמצעית. במקרה זה, סוגים רבים של מידע מגיעים מחוץ למסננת של האגו (האמונות המוכרות), ולעיתים קרובות הדבר מוביל לפרשנות ישירה של הדברים "כפי שהם" ולא כפי שהם "מוסווים".
עם זאת, לאחר ה"התפכחות" המסננות חוזרות והאדם כבר אינו זוכר כיצד תפס את הדברים, ונוצר עיוות. החלק הראשון הזה – ה"הארה ממה שנראה" – מותיר לעיתים קרובות חותם עז, ונוצרת אשליה שבאמצעות חזרה על התהליך ניתן "להבין את ההוויה".
אלא שהפעולות הבאות יוצרות "קרעים בטווח" אחרים, ולרוב התמונה מתפצלת להרבה חלקי פאזל שאין מי שירכיב אותם... שהרי "התודעה הפיכחת" חיה בעולם אחר. כעת היא מפרידה את עצמה באופן רציונלי ל"זה שרואה דברים מוזרים" ו"אני הנורמלי". לכן, היקשרות לחומרים פסיכדליים טומנת בחובה סכנה של "פיצול נפשי".
הבינו זאת כך: ללא יישום מעשי בחיים, שום מיומנות אינה פועלת לטובתכם. לא משנה כמה תסתכלו על נגינתו של פסנתרן, אצבעותיכם לא ילמדו לנגן בפסנתר. נדרש תרגול אישי.
העניין הוא שחיינו הנוכחיים הם התרגול! האופן שבו אתם חושבים, מדברים ומקבלים החלטות – כל אלה הם תרגול של מימוש העצמי. אם החוויה הפסיכדלית אינה מוטמעת מיד בתרגול, היא נותרת כ"חלום יפה" או יוצרת אפקטים מיוחדים עבור הנפש. בממוצע מסוים – היא הופכת את האדם לפילוסוף המנותק מהחיים.
הידע הטוב ביותר הוא זה שאתם מטמיעים בחייכם ברגע זה ממש.
