"איסוף מי גשם מגגות ושימוש מושכל בהם לקירור יכול להיות דרך יעילה להפחית את צריכת האנרגיה ואת הטמפרטורה בערים". מחשבה זו, שנשמעה לאחרונה ב-Euronews, נשמעת פשוטה. אבל מאחוריה עומדים פיזיקה והנדסה קונקרטיות למדי.
הבעיה שנראית מהגג
העיר מתחממת בקיץ יותר מהסביבה: אספלט, בטון וגגות כהים צוברים חום. ההפרש בין מרכז המטרופולין לפרברים מגיע ל-4–7 מעלות צלזיוס — זהו אפקט אי החום העירוני. מזגנים, הנאבקים בו, פולטים לרחוב עוד יותר חום וצורכים עד 15–20% משיא צריכת החשמל בקיץ. המעגל נסגר: ככל שחם יותר, כך אנו מקררים יותר, ונהיה חם יותר.
מה הרעיון מציע
גג הבניין הוא מאסף מים מוכן בשטח של מאות ואלפי מטרים רבועים. מי גשם ממנו לא חייבים לזרום לביוב הסערה. אפשר:
- להפנות אותם למגדלי קירור ולמקררים אידוייים של מבנים מסחריים כמי הזנה — רכים, ללא מלחי קשיות, שאינם יוצרים אבנית;
- להשתמש בהם להשקיית גגות ירוקים וחזיתות, אשר באמצעות אידוי מורידים את טמפרטורת הגג ב-15–25 מעלות צלזיוס ומפחיתים את חדירת החום לבניין;
- לספק אותם למערכות ערפל ברחובות ובחצרות, ולהוריד מקומית את טמפרטורת האוויר ב-3–6 מעלות צלזיוס.
מה זה נותן במספרים
- רכותם של מי גשם (מינרליזציה של 10–50 מ"ג/ליטר לעומת 200–600 מ"ג/ליטר במי ברז) מאריכה את חיי מחליפי החום ומפחיתה את עלויות טיפול המים.
- קירור אידויי צורך פי 3–5 פחות חשמלממזגן קומפרסורי באותו הספק.
- גג ירוק המוזן במי גשם שנאספו מפחית את צורך הבניין במיזוג ב-20–30% בקומות העליונות.
- בקנה מידה של שכונה, רשת של פתרונות כאלה יכולה להוריד את טמפרטורת האוויר המקומית ב-1–3 מעלות צלזיוס — ללא קילוואט נוסף אחד מהרשת.
מה דרוש ליישום
שום דבר מהפכני: מערכת מרזבים, מסנן רשת, מיכל אגירה, משאבה ובקרה אוטומטית. הכל מוצר סטנדרטי, הכל מחושב לפי תקני בנייה רגילים. העיקר הוא לתכנן את המערכת בשלב התכנון או השיפוץ הגדול, ולא לנסות "לחבר" אותה בדיעבד.
למה דווקא עכשיו
גלי חום בקיץ באירופה הפכו לשכיחים פי 2–3 מאשר לפני ארבעה עשורים. ערים מחפשות דרכים להסתגל מבלי להגדיל ללא גבול את צריכת האנרגיה. מי גשם, שנופלים ממש על הגגות, הם משאב שאין צורך לשלם עליו, שאין צורך להתפיל, ושאינו תלוי בעומס על צנרת המים בשיא החום.
הרעיון אינו להחליף את כל המזגנים. הרעיון הוא להפסיק לשפוך לביוב את מה שיכול לקרר את העיר.
היכן זה כבר עובד
הרעיון כבר מזמן יצא מגדר פרויקטי פיילוט. כמה דוגמאות:
סינגפור. התוכנית ABC Waters (Active, Beautiful, Clean Waters) מחייבת מאז 2006 מבנים גדולים לכלול איסוף מי גשם בתכנון. במתחמים המסחריים של אזור מרינה ביי, המים שנאספים מהגגות משמשים למילוי מגדלי קירור ולהשקיית חזיתות ירוקות, ובכך מפחיתים את צריכת מי השתייה לקירור בעד 40%.
גרמניה. שטוטגרט, ברלין והמבורג מסבסדות התקנת מאגרי מי גשם מאז שנות ה-1990. בשטוטגרט, יותר מ-40% מהמבנים המסחריים החדשים מצוידים במערכת לאיסוף מי גשם מהגג; חלק ניכר מהם משמש לקירור באידוי ולהשקיית גגות ירוקים, ובכך מרכך את אי החום העירוני.
יפן. טוקיו דורשת מאז 2001 ממבנים בשטח של מעל 1 000 מ"ר לכלול איסוף מי גשם. מתחם Tokyo Skytree מפנה את המים שנאספים למעגל הקירור ולהשקיית השטח הסמוך.
קופנהגן. לאחר הגשם הקטלני של 2011, העיר שינתה את אסטרטגיית ניהול המים: מי גשם נחשבים כעת למשאב. ברובעים החדשים הם מזינים מערכות קירור באידוי לחצרות ולגגות ירוקים.
באזל (שווייץ). אחד האחוזים הגבוהים בעולם של גגות ירוקים לנפש. רבים מהם מוזנים במי גשם שנאספו, מה שמפחית את חדירת החום לקומות העליונות ומקטין את העומס על המזגנים.
מלבורן וסידני. התקנים האוסטרליים Green Star מעודדים שימוש במי גשם במעגלי הצ'ילרים של מבני משרדים; מספר מרכזים עסקיים במרכז מלבורן מכסים עד 60% מהזנת מגדלי הקירור באמצעות משקעים.
המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא אחד: הטכנולוגיה אינה ניסיונית. היא סדרתית, מחושבת וכבר מעוגנת בתקני בנייה ובתוכניות התאמה עירונית לחום. השאלה עבור שאר הערים אינה "האם זה יעבוד", אלא "כמה מהר נתחיל".
