מדוע מוזיקה ומדע מתחילים באותה שאלה
כיום העולם רגיל לחפש תשובות — ולמצוא אותן במהירות.
בינה מלאכותית משיבה בתוך שניות. מנועי חיפוש מציגים מיליארדי דפים. נדמה שערך הידע נמדד בכמות המידע.
אך אחד הפיזיקאים הדגולים ביותר של המאה העשרים, ריצ'רד פיינמן, הציע מבט שונה לחלוטין על טבעה של הקידמה המדעית.
בשנת 1955, בנאומו בפני האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, הוא כינה זאת «פילוסופיה של אי-ידיעה». לא משום שהמדע אינו יודע דבר. אלא משום שכל תגלית אמיתית מתחילה בנכונות להודות:
«אנחנו עדיין לא יודעים את התשובה».
עשורים לאחר מכן שבו אל מחשבה זו האסטרופיזיקאים בריאן קוקס ו- ניל דה-גראס טייסון בשיחה בפסטיבל STARMUS — פלטפורמה בינלאומית המאחדת כבר יותר מעשור מוזיקאים, מלחינים, פיזיקאים, אסטרונאוטים ואמנים.
וכאן עולה שאלה בלתי צפויה.
מדוע השיחה על אי-ידיעה נשמעת דווקא בפסטיבל מוזיקה?
התו הבא טרם נשמע
מדעי המוח המודרניים חשפו מנגנון מפתיע. כשאנחנו מאזינים למוזיקה, המוח לא רק קולט צלילים. הוא מנסה ללא הרף לנבא איזה תו יושמע בהמשך.
זו אינה מטאפורה.
ב-2024 נוירוביולוגים מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו (UCSF) גילו בקליפת השמע של האדם קבוצת נוירונים, שאינם רק מגיבים למוזיקה.
המאפיין שלהם התברר כמעניין הרבה יותר.
תאים אלו מתחילים לפעול עוד לפני הופעתו של התו הבא, ועוזרים למוח לבנות תחזית לגבי מה שישמע בהמשך.
במילים אחרות, המוח האנושי אינו ממתין למוזיקה באופן פסיבי.
הוא יוצר ללא הרף מודל פנימי של המלודיה העתידית, ומשווה כל תו חדש לציפיותיו. כאשר הציפייה מתאמתת, נוצרת תחושת הרמוניה ושלמות.
כאשר המוזיקה משנה כיוון באופן בלתי צפוי, המוח מחשב מחדש את התחזית שלו ברגע.
דווקא ברגע זה נולדים הפתעה, תגובה רגשית וזיכרון עמוק יותר של מה שנשמע.
עבור נוירוביולוגים, המוזיקה הפכה למעבדה טבעית ייחודית, המאפשרת להתבונן באחד העקרונות הבסיסיים של פעולת המוח האנושי — היכולת לנבא ללא הרף את העתיד וללמוד מכל אי-התאמה בין הציפייה למציאות.
כל מלודיה מתגלה כמסע בין ציפייה להפתעה.
וזו בדיוק הסיבה לכך שהמוזיקה נשארת חיה.
המדע נשמע בדיוק כך
פיינמן אמר שההכרה בחוסר הידיעה העצמי אינה חולשה של המדע.
זוהי עוצמתו העיקרית. כי רק מי שמסוגל לומר: ״אני עדיין לא יודע״.
נשאר פתוח לתגלית חדשה. האם לא כך נולדת המוזיקה?
אף מוזיקאי אמיתי לא עולה לבמה רק כדי לשחזר את מה שכבר ידוע.
כל ביצוע הוא מפגש עם מה שרק עומד להיוולד.
במיוחד כאשר מתפנה מקום לאלתור.
בדיוק משום כך המוזיקה והמדע מתגלים כקרובים הרבה יותר זה לזה מכפי שנראה במבט ראשון.
הן מתחילות באותו אופן. לא בתשובה. אלא בשאלה.
אקורד אחד בין התחומים
אולי זו הסיבה לכך שהפסטיבל STARMUS, שנוסד ב-2011 על ידי האסטרופיזיקאי גאריק ישראליין והמוזיקאי בריאן מיי, גיטריסט Queen, מאחד פיזיקאים, אסטרונאוטים, מוזיקאים, מלחינים ואמנים.
במבט ראשון נדמה שהם מייצגים עולמות שונים לחלוטין.
אך מאחדת אותם תכונה אחת. סקרנות. הרצון להביט במוכר כאילו רואים אותו בפעם הראשונה. זהו בדיוק הדחף המניע את המדען לחקור את היקום.
את המלחין — לחפש הרמוניה חדשה.
ואת המאזין — לעצור פתאום בתוך הרעש המוכר ולשמוע כמה צלילים כאילו נשמעו בפעם הראשונה.
מתוך האומץ נולדת התגלית
בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים מאשרים: המוזיקה עוזרת להבין טוב יותר כיצד המוח האנושי חוזה, לומד ושומר זיכרונות.
אך לצדה נולדת תגלית נוספת. לא על המוזיקה. על האדם.
המוזיקה אינה מציעה תשובות מוכנות. היא מזמינה אותנו שוב ושוב למפגש עם הלא נודע. כל תו בא טרם נשמע. אך זהו בדיוק הדבר שהופך את המוזיקה למה שהיא — חיה.
באופן דומה נולד גם המדע. לא מתוך ביטחון. לא מתוך נוסחאות מוכנות. אלא מתוך האומץ לעשות צעד אל המקום שבו עדיין אין תשובה.
אקורד סיום
אולי זו הסיבה לכך שהמפגש בין המוזיקה למדע אינו מקרי.
הן שואלות כבר זמן רב את אותה השאלה. מה מסתתר מאחורי הצעד הבא?
המדען מחפש את התשובה בחקר מבנה היקום. המוזיקאי — בהקשבה לתו הבא.
אך שניהם מתחילים באותו אופן. לא מתוך ביטחון. אלא מתוך סקרנות.
בדיוק משום כך ריצ'רד פיינמן דיבר על ״פילוסופיה של אי-ידיעה״ לא כעל חוסר בידע, אלא כעל ראשיתה של כל תגלית אמיתית.
הלא נודע אינו עוצר את החוקר. הוא מזמין אותו להמשיך הלאה.
אולי בזה טמון כוחה המופלא של המוזיקה.
היא מציעה לנו שוב ושוב לעשות את מה שהמוח האנושי עושה בכל רגע ורגע.
לדמיין את מה שטרם קיים. לשמוע את התו הבא עוד לפני שהוא נשמע.
ולהיות מוכנים לשנות את תפיסת עולמנו, אם יתברר שהיא אחרת.
במובן הזה, המוזיקה אינה רק אמנות.
היא הופכת למרחב שבו אנו מגלים מחדש את אחת התכונות החשובות ביותר של החוקר. להישאר פתוחים ללא-נודע.
ואולי, התגליות החשובות ביותר אינן נולדות בין השאלה לבין התשובה.
הן נולדות בין הציפייה לבין ההפתעה?!
בדיוק שם, במקום שבו התו הבא טרם נשמע. אך האדם... כבר מוכן לשמוע אותו.
