הסדרה «מוארת» היא לא רק סדרה, אלא מניפסט אמיתי של קולנוע יוצרים אינטלקטואלי ומעמיק. זהו פרויקט השובר את כל התבניות המוכרות ומוכיח שעל המסך נותר עדיין מקום לאמנות אמיתית.
הקסם העיקרי והייחודיות של הסיפור הזה טמונים בלב לבו — במושג ה«הארה». אולם יוצרי הסדרה נוקטים מהלך גאוני: הם מוותרים לחלוטין על קלישאות אזוטריות, על דמות החכם בתנוחת לוטוס או על האשליה של השגת אושר רגעי. כאן ההארה מוצגת כפי שהיא באמת: תהליך פרדוקסלי, מכאיב, לעיתים קומי ואנושי להפליא.
אין זו בריחה מהמציאות אל עולם של אשליות, אלא להפך, התנגשות נוקבת וכנה איתה. הגיבורה עוברת אלכימיה פנימית, לומדת לראות את העולם ללא מסנני הגנה, לקבל את האבסורדיות שבו ולמצוא אור שברירי בפינות האפלות ביותר של היומיום. הסדרה מעלה שאלה קיומית עוצמתית: כיצד לשמור על שלמות הנפש בעולם המנסה ללא הרף לפצל אותך? והיא משיבה עליה לא בטון מטיף, אלא באהבה עצומה ובאמפתיה.
דווקא הכנות חסרת הרחמים הזו והעומק הפילוסופי הם שהופכים את הסדרה «מוארת» למופת של קולנוע לא-שגרתי, אירופי באמת.
אין כאן המולה הוליוודית, הקצנה של רגשות או עלילה שנועדה רק לשמר את תשומת הלב. במקום זאת, אנו רואים את מיטב המסורת של אסכולת הקולנוע האירופית:
* תעוזה קיומית. הקולנוע האירופי אינו חושש להביט נכוחה בריקנות הפנימית ובסתירות האנושיות. הגיבורים כאן אינם נחלקים לצודקים ואשמים; הם חיים, שבורים, מחפשים ומשום כך יפים לאין קץ באי-שלמותם.
* אסתטיקה של שקט ומדיטטיביות. הסדרה אינה חוששת מהפוגות. עבודת הצילום כאן דומה למדיטציה חזותית: המצלמה קופאת, ומאפשרת לצופה לשמוע את השקט, לחוש את המבט, לקלוט תנועה זעירה של הנפש. זהו קולנוע המעניק לכם זמן להיות, ולא רק לצרוך דימוי.
* דה-קונסטרוקציה של רוחניות. אירוניה דקה השזורה בטרגדיה. הסדרה מאזנת במיומנות על הגבול שבין דרמה לטרגי-קומדיה, ומראה שהדרך להארה עוברת לעיתים קרובות דרך הסיטואציות המגוחכות והארציות ביותר.
«מוארת» — היא בחירה עבור הצופה המעמיק, שנמאס לו מתכנים תעשייתיים. זהו קולנוע שמכבד את האינטליגנציה שלכם ולא מספק תשובות מוכנות ולעוסות. הוא מותיר מרחב לעבודה הפנימית שלכם.
לצפות בסדרה הזו פירושו להרשות לעצמכם להאט. זהו מקרה נדיר שבו קולנוע אירופי לא-שגרתי פוגש חמימות אנושית נוקבת, ומותיר אחריו לא רק רושם, אלא תחושה אמיתית ושקטה של הארה פנימית.
הדירוג של גאיה — 7.3/10 על הפורמט והרעיון של הסדרה; לא אהבתי את הפתיחה הארוכה (מהפרק הרביעי העלילה משתנה ונהיה מעניין באמת "מה יקרה הלאה"). אבל מצד שני, האי-אמירה האמנותית הזו פועלת כמו אקורד מוזיקלי לא גמור: היא לא נותנת לשכוח את הסיפור, ומאלצת אותנו להשלים בעצמנו את המסע של הגיבורה.
