מאחורי הדלתות הכבדות של החדר הסגלגל מוכרעים מדי יום גורלות האנושות, אך מי באמת עומדת מאחורי גבם של הגברים המשפיעים ביותר על פני כדור הארץ? סדרת האנתולוגיה הביוגרפית "הגברת הראשונה" (2022) מרימה את הלוט מעל האגף המזרחי של הבית הלבן. אין מדובר רק בכרוניקה היסטורית יבשה, אלא בסיפור עמוק, רגשי ומושלם מבחינה אסתטית על שלוש נשים ששינו את מהלך ההיסטוריה, בעודן נשארות באופן רשמי בצל בעליהן המפורסמים.
קו העלילה שוזר במיומנות שלוש תקופות שונות, תוך התמקדות בגורלן של נשות נשיאים אמריקאיות איקוניות. כל אחת מהן מגלמת את זמנה ומתמודדת עם אתגרים ייחודיים, תוך הפגנת כוח פנימי בלתי ייאמן בתנאים של לחץ חברתי עצום ותככים פוליטיים.
אלינור רוזוולט, בגילומה של ג'יליאן אנדרסון, מוצגת כאישה שניפצה את כל הסטריאוטיפים הקיימים על תפקיד רעיית הנשיא. היא הפכה לא רק לבת זוגו של המנהיג, אלא למגינה נלהבת של זכויות אדם ולשחקנית פוליטית מרכזית בתקופתה, שהשפעתה חרגה הרבה מעבר לאירועים פרוטוקוליים ומפגשים חברתיים.
בטי פורד, שאת דמותה גילמה בכישרון רב מישל פייפר, הפכה עבור האומה לסמל אמיתי של אומץ וכנות. היא לא חששה לדבר בגלוי על התמכרויותיה ועל בעיות בריאותיות חמורות, ובכך שינתה לנצח את תפיסת החברה לגבי פגיעות נשית והפכה נושאים שהיו טאבו בעבר למוקד של דיאלוג לאומי חשוב.
מישל אובמה, כפי שגולמה על המסך על ידי ויולה דייוויס, הייתה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד מכובד זה. היא נאלצה להתמודד עם לחץ חסר תקדים ותשומת לב דקדקנית של התקשורת העולמית, תוך שמירה על חן ללא רבב ועל אופי פלדה שסייע לה לעמוד על ערכיה ולהגן על האינטרסים של משפחתה.
מעלתו העיקרית של פרויקט זה היא אנסמבל השחקנים המצוין, שהפך את הסדרה לשיעור אמן של ממש. ויולה דייוויס, ששימשה גם כמפיקה בפועל, הציגה את אחת העבודות העוצמתיות ביותר בקריירה שלה. ההתגלמות שלה כמישל אובמה מדהימה בדיוקה: השחקנית הצליחה להעביר לא רק את המימיקה ואת הקול, אלא גם את אותה זקיפות קומה פנימית ואת האצילות המלכותית המזוהות עמה.
מישל פייפר הביאה לדמותה של בטי פורד שילוב מפתיע של שבריריות ונחישות, ויצרה דמות רב-גונית וחיה. במקביל, ג'יליאן אנדרסון הוכיחה פעם נוספת את כישרונה הייחודי כזיקית, כשהיא נכנסת בדייקנות היסטורית מדהימה לדמותה של אישיות מורכבת, שערכיה הקדימו במידה רבה את זמנם.
אזכור מיוחד מגיע לעבודתה של הבמאית סוזן ביר, זוכת פרס האוסקר. היא הצליחה להימנע בהצלחה מקלישאות של סרט ביוגרפי טיפוסי, והפכה כל פרק לדיוקן פסיכולוגי אינטימי. בפרשנות שלה, משברים פוליטיים גלובליים הופכים רק לרקע לחשיפת טרגדיות אישיות, פחדים חבויים ועמידות בלתי מתפשרת של הגיבורות הראשיות.
קבלת הסדרה התבררה כמעורבת למדי ועברה תהליך שינוי מעניין. המבקרים המקצועיים קיבלו את הפרויקט בקרירות יחסית: באתר Rotten Tomatoes דירוג האישור של ה-Tomatometer נעצר על 41%. עם זאת, קהל הצופים לא הסכים באופן נחרץ עם פסיקתם של המומחים.
הקהל העריך מאוד את התלבושות המפוארות, את התפאורה המושקעת לפרטי פרטים וכמובן, את המשחק הפנומנלי של השחקניות הראשיות. בפלטפורמת קינופויסק הסדרה שומרת על דירוג מרשים ויציב של 7.9 נקודות. באתר הבינלאומי IMDb הציונים נותרים אף הם ברמה גבוהה, ונעים בטווח שבין 7.3 ל-7.9, מה שמאשר את העניין העקבי של הצופים בפרויקט.
גם גאיה העניקו לפרויקט ציון גבוה על הכריזמה שלו, רוח ההיסטוריה והליהוק המצוין, והעריכו את היצירה בציון של 8.0 מתוך 10. דירוג הקהל באתר Rotten Tomatoes מדגיש עוד יותר את קבלת הפנים החמה מצד חובבי הקולנוע, ועומד על 67%, נתון הגבוה משמעותית מהערכות העיתונות הרשמית.
הגברת הראשונה היא מחקר מעורר השראה, מסוגנן ונוקב על מנהיגות נשית, מחיר הפשרות ואהבת אמת. אם אתם מעריכים דרמות היסטוריות איכותיות, דואטים משחקיים מבריקים וסיפורים על האופן שבו כוח רך מסוגל לשנות את העולם, המרתון הזה בן עשרת הפרקים הוא צפיית חובה.
הסדרה משמשת כהמנון מסוים לכוח נשי, לחוסן ולאמנות של שמירה על זהות עצמית לצד אישים דגולים. תפאורה ללא דופי, המשחזרת תקופות שונות בדיוק כירורגי, ובימוי רגיש של סוזנה ביר הופכים את הפרויקט הזה לאירוע חשוב בעולם הטלוויזיה המודרנית, שאי אפשר להתעלם ממנו.
