בטבעות התת-קרקעיות של מאיץ ההדרונים הגדול, פיזיקאים ב-CERN הטיחו אלו באלו גרעיני חמצן-16 וניאון-20 במהירויות הקרובות למהירות האור, והפיקו את גוש פלזמת הקווארקים-גלואונים הקטן ביותר בממדיו שנוצר אי פעם במעבדה.
צורה אקזוטית זו של חומר הייתה קיימת ביקום למשך מיקרו-שניות בודדות בלבד לאחר המפץ הגדול, כאשר הטמפרטורה הייתה כה גבוהה שפרוטונים ונייטרונים טרם יכלו להיווצר, וקווארקים וגלואונים נעו בחופשיות בתוך "מרק" צפוף.
בעבר סברו שכדי לשחזר מצב כזה דרושים גרעינים כבדים כמו עופרת או קסנון, אולם ניסויים חדשים הראו שאפילו גרעינים קלים, שמסתם קטנה מעשירית מזו של גרעין עופרת, מסוגלים ליצור פלזמה המתנהגת למשך שבריר שנייה כנוזל ומתפשטת באופן קולקטיבי.
שיתוף הפעולה ATLAS תיעד "שיכוך סילונים" אופייני — קווארקים בעלי אנרגיה גבוהה איבדו חלק ניכר מהאנרגיה שלהם בעת המעבר דרך התווך, דבר שהתבטא באסימטריה של התנעים הרוחביים של החלקיקים ושימש הוכחה ישירה להיווצרות הפלזמה.
מדענים ממכון נילס בוהר שחזרו על פי אופי התפזרות החלקיקים את הצורה המקורית של הגרעינים: גרעיני החמצן התגלו ככדוריים כמעט, ואילו גרעיני הניאון כאסימטריים, המזכירים קונוס או פין באולינג, בדומה לצל של עצם בלתי נראה.
השיטה פותחת דרך חדשה לחקור את מבנה הגרעין ואת הכוח החזק באנרגיות קיצוניות, והתנגשויות עתידיות עם גרעינים קלים אף יותר, כמו הליום-4 למשל, יסייעו לקבוע את הגבול התחתון המדויק שבו פלזמת קווארקים-גלואונים יכולה להיווצר.
הבנת ה"מפצים הקטנים" הזעירים הללו מקרבת אותנו לפתרון התעלומה: כיצד נוצר מהפלזמה הקדמונית כל החומר הנראה של כוכבים, כוכבי לכת ואורגניזמים חיים.
