לווייתן סנפיר אחד, שסומן מול חופי צ'ילה הצפוניים, עשה דרך של יותר משלושת אלפים קילומטרים דרך כף הורן אל האוקיינוס האטלנטי, והגיע לאזור הימי המוגן נמונקורה-בנקו-בירדווד מול חופי ארגנטינה תוך 18 ימים בלבד — וזה בעיצומו של החורף הדרומי.
בדרך כלל, הענקים האלה, השניים בגודלם אחרי לווייתנים כחולים, עוקבים אחר מחזורים עונתיים צפויים: בקיץ הם ניזונים במים קרירים, ובחורף הם נודדים לקווי רוחב חמים כדי להתרבות. עם זאת, משדר לוויין שהותקן בקאלטה צ'אניארל-דה-אסייטונו תיעד תרחיש שונה לחלוטין: מעבר ישיר דרך מצר מסוכן, שהות של חודש במים ארגנטינאים עשירים במזון, וחזרה לנקודת ההתחלה עד דצמבר.
מחקר שפורסם ב-Scientific Reports מראה שהלווייתן בילה חודש וחצי באזור המוגן, שם, ככל הנראה, ניזון באופן פעיל. האות אבד באוקטובר, אך המכשיר שוב פעל בדיוק במקום הזינוק — מסלול מעגלי מלא אושר. נתונים כאלה מטילים ספק בתפיסות הרווחות לגבי עונתיות נוקשה בהתנהגות המין.
נדידות בין-אוקייניות כאלה מדגישות עד כמה מערכות אקולוגיות של האוקיינוס השקט והאטלנטי קשורות זו בזו בקצה הדרומי של דרום אמריקה. אזורים מוגנים כמו נמונקורה-בנקו-בירדווד הופכים לא רק למקלטים מקומיים, אלא לצמתים מרכזיים ברשת שבה תלויה הישרדותן של אוכלוסיות נודדות.
דמיינו את האוקיינוס העצום כרשת אחת של כבישים, שבה לווייתנים הם לא רק נוסעים, אלא אינדיקטורים חיים למצב המערכת כולה: המסלולים הבלתי צפויים שלהם מזכירים לנו שהטבע לא תמיד עוקב אחרי המפות והלוחות שנה שלנו.
תצפיות על בעלי חיים כאלה עוזרות להבין טוב יותר כיצד שינויי אקלים ופעילות אנושית משפיעים על מסדרונות ימיים, ומדוע שיתוף פעולה בינלאומי בהגנה על אזורים ימיים הופך הכרחי יותר ויותר.
