כשמהדורות מוזיקליות מופיעות בזרם כמעט בלתי פוסק, להפתיע בכמות הופך לקשה יותר ויותר. אך הצעד החדש של דרייק בכל זאת גרם לתעשייה לעצור: האמן הוציא במקביל שלושה פרויקטים בבת אחת — אייסמן, חביבתי ו- מייד אוף הונור.
במבט ראשון זה נראה כמו מחווה רחבת היקף לרגל ההשקה. אך אם בוחנים מקרוב את השמות עצמם ואת השפה החזותית של הפרויקטים, עולה עניין אחר: ייתכן שלפנינו לא סתם עודף חומר, אלא אמירה מוזיקלית רב-שכבתית יותר.
כל אחד משלושת הפרויקטים נשמע כמרחב רגשי נפרד.
אייסמן — אנרגיה של שליטה, ריחוק, כוח ציבורי.
זו דמותו של האמן כדמות נוכחת, מרוכזת, בעלת ביטחון "קר" כמעט סמלי.
מייד אוף הונור פותח תדר אחר לגמרי.
כאן במרכז עומד ממד אישי יותר — נושא הקרבה, המוצא, הזיכרון המשפחתי, הפגיעות הפנימית.
חביבתי, כבר בעצם שמו ("אהובה"), מוסיף עוד רובד — שפה של פנייה רגשית, של ערבוב תרבותי גלובלי, של דחף רומנטי.
בדיוק בזה הטריפטיכון הופך למעניין במיוחד.
זה לא נראה כמו אלבום אחד שחולק במקרה לחלקים. זה מזכיר יותר שלושה מרחבים שונים, שבהם אמן אחד חוקר רגיסטרים שונים של השפה המוזיקלית שלו.
המוזיקה המודרנית חיה יותר ויותר לא בצורה אחת שלמה, אלא בארכיטקטורות היברידיות. רשימות השמעה מחליפות את רצפי האלבומים, ז'אנרים מתערבבים, והמאזין נע בחופשיות בין מצבים רגשיים.
על רקע זה, מהדורה כזו נראית לא כעומס יתר, אלא כהסתגלות לצורת תפיסה חדשה. לא סיפור ליניארי אחד, אלא כמה חדרים מוזיקליים מקבילים.
מה אירוע זה הוסיף לצליל של כדור הארץ?
תזכורת לכך שהמוזיקה המודרנית שואפת פחות ופחות להיות סיפור אחד. לעיתים היא מודה בכנות רבה יותר במורכבות החוויה האנושית — ומאפשרת לשפות רגשיות שונות להתקיים זו לצד זו, מבלי לדרוש לצמצם אותן לגרסה אחת.
