ביום ראשון, 18 באוקטובר 2026, העלתה סלינה גומס לסטוריז סרטון באורך דקה, שבו אמרה ישירות: "אני כבר לא אוכל לשנות את הקול שלי. עישנתי הרבה ניקוטין בווייפ".
במשך שנים דנו המעריצים מדוע הפך גוון הקול של הזמרת לנמוך וצרוד יותר. בדצמבר 2025 היא הסבירה זאת בנפיחות בגרון עקב זאבת. כעת היא ציינה סיבה אחרת — התמכרות לניקוטין מהווייפ, שממנה הצליחה להיגמל לאחרונה.
הווידוי הופיע בדיוק כשהשמועות על הקול שבו לצבור תאוצה. גומס לא רק אישרה את השינויים, אלא לקחה עליהם שליטה: היא כינתה את ההרגל "טיפשי", הזהירה אחרים והוסיפה שהיה קשה להיגמל, אך זה אפשרי. אין זה וידוי מקרי, אלא מהלך מדויק שמעביר את השיחה מהמישור הרפואי למישור מובן יותר — המאבק בהתמכרות.
עבור הזמרת הקול אינו רק כלי, אלא חלק מהדימוי הציבורי. השינויים, שבעבר יוחסו למחלה קשה, מוסברים כעת "פשוט" בווייפינג. תפנית זו מאפשרת לגומס להיראות פגיעה אך לא שבורה, ובו בזמן להעביר מסר אנטי-ניקוטיני. מי מרוויח? היא עצמה: המעריצים מקבלים תשובה כנה, והביקורת מאבדת מעוקצה.
בסרטון נשמע צחוק קל כשהיא אומרת: "אם אתם לא אוהבים את הקול שלי — אל תקשיבו". אין זו אדישות, אלא דרך להתרחק מציפיותיהם של אחרים. מאחורי הקלעים נותרת אישה בת 34, שכבר לא שנה ראשונה מאזנת בין מחלה אוטואימונית, קריירה והרגלים אישיים. הווידוי על ההתמכרות מוסיף לה ממד אנושי שלעיתים קרובות חסר בדימויים מלוטשים של כוכבים.
כעת, משנקראה הסיבה, השאלה אינה מה קרה לקול, אלא כמה זמן יזכור הקהל את ההסבר הזה והאם הוא יהפוך לנקודת מוצא חדשה לשיחות על בריאותה.
