ג'ניפר לופז בתפקיד ג'קי היא לא אותה נערה חולמנית מהקומדיות הרומנטיות של פעם. הדמות שלה היא אגרוף פלדה בכפפת קטיפה, מנכ"לית של חברת תעופה שרגילה להחזיק את הכל ואת כולם קצר. רומנים במקום העבודה? אסורים. רגשות? תחת מנעול ובריח. חיים אישיים? לא קיימים. לופז מגלמת אישה שבנתה סביב עצמה מבצר של כללים ותקנות, וכל מבט שלה אומר: "אל תתקרב, תיכווה". אבל דווקא בשריון הקרח הזה טמון כל הקסם – כי אנחנו הרי יודעים: ככל שהחומה חזקה יותר, כך נפילתה תהיה רועמת יותר.
ומי שבא לשבור את החומה הזו הוא ברט גולדשטיין – אותו רוי קנט מ"טד לאסו", שאוהדי הכדורגל יזהו ממבט ראשון. הדמות שלו היא עורך דין חדש, והוא לא מאלה שמפחדים מהבוסית. אין בו התרפסות, רק ביטחון עצמי רגוע, כמעט דובוני, של אדם שיודע את ערכו. גולדשטיין מביא לסרט את אותה עדינות מחוספסת שבזכותה הקהל התאהב ברוי קנט: נרגן, ישיר, אבל עם עיניים שבהן קוראים יותר ממה שהוא מוכן לומר בקול.
וכאן מתחיל הקסם. האהבה בין ג'קי לעורך הדין שלה לא ניצתת בבת אחת – היא מבצבצת כמו סדקים בקרח באביב. בהתחלה זה רק מתח בישיבות, כשהוא מסתכל עליה קצת יותר זמן מהמקובל. אחר כך – שתיקות בשיחות שנמשכות שנייה אחת יותר מדי. ואז אתה מבין שהאוויר ביניהם כל כך טעון בחשמל, שהניצוצות עפים היישר אל המסך. לופז וגולדשטיין לא משחקים תשוקה – הם חווים אותה, והכימיה הזו מורגשת בכל מבט, בכל חצי מילה, בכל פעם שהאצבעות שלהם כמעט, כמעט נוגעות זו בזו.
ברט גולדשטיין, אגב, כתב את התסריט הזה במיוחד עבור ג'ניפר לופז – ואפילו צירף פתק: אם היא תסרב, הסרט לא יצא לפועל. היא הסכימה, כי לראשונה בקומדיה רומנטית היא קיבלה תפקיד לא של זו שזקוקה להצלה, אלא של זו שמצילה את עצמה. ואולי דווקא בגלל זה הדואט שלהם עובד בעוצמה כזו: שני אנשים חזקים שלומדים להיות פגיעים זה מול זה.
זהו סרט על כך שגם התקנון הנוקשה ביותר חסר אונים מול חוקי הלב. וכשג'קי עומדת בסיום בפני בחירה – החברה או הרגשות – אתם כבר יודעים את התשובה. כי אי אפשר שלא להרגיש את האהבה הזו. היא כאן. היא אמיתית. והיא שווה את זה שיפרו עבורה את כל הכללים.
דירוג גאיה — 6.9/10
