הסרט «מיקסטייפ» (Mixtape) הוא בדיוק המקרה שבו סיפור פשוט ולכאורה חסר יומרות מתמלא ברגשות כנים וגורם לצופה להזדהות באמת עם הגיבורים. לפנינו מלודרמה טובה וחמה שמשאירה אחריה טעם נעים, אך היא אינה חפה מחיספוסים קולנועיים מסוימים.
נתחיל מהקלף המנצח והבלתי מעורער של הסרט — צוות השחקנים. כאן הליהוק באמת הצליח. השחקנים משחקים בצורה ממגנטת: מאמינים להם מהדקות הראשונות, ומעניין להתבונן במבטיהם. הכימיה בין הדמויות, העברת הרגשות הדקה והכנות המוחלטת הופכות אפילו את התפניות העלילתיות הקלאסיות ביותר למרגשות באמת. דווקא בזכות הכריזמה וההתמסרות של השחקנים, הסרט שומר על עניין ואינו מידרדר לדרגת «אופרת סבון» זולה, אלא נשאר ברמה של דרמה טובה ואיכותית.
עם זאת, אי אפשר לכנות את הסרט מושלם, והסיבה העיקרית טמונה בקצב הנרטיב. קצב הסרט מאיץ באופן ניכר ככל שהעלילה מתפתחת. מצד אחד, זה מונע מהסיפור להימרח ושומר על המתח, אך מצד שני — לעיתים ההאצה הזו נראית חדה מדי. רגעים רגשיים מסוימים, התפתחות היחסים וגילויים מרכזיים של הגיבורים היו ראויים לחשיפה מפורטת מעט יותר, מבלי להאיץ את האירועים. דווקא בגלל חוסר האחידות הזה בקצב התסריט והעריכה, נאלצנו להוריד מעט מהציון הסופי, שכן לסרט חסר לעיתים אוויר כדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
למרות זאת, כמלודרמה «מיקסטייפ» עובד ללא דופי. זהו סיפור על קשר בין-דורי, על חיפוש עצמי ועל האופן שבו מוזיקה שנבחרה נכון יכולה להפוך לגשר אמיתי בין העבר לעתיד. הפסקול כאן נבחר בטעם רב ומדגיש היטב את האווירה הנוסטלגית.
בשורה התחתונה, אנחנו מקבלים סיפור חזק ורגשי שבהחלט שווה את זמנכם, אם אתם מחפשים סרט קליל אך עמוק לערב, כזה שמסוגל לרגש עד דמעות. השחקנים הממגנטים והסיפור הכנה מפצים מעל ומעבר על פגמים קלים בקצב.
דירוג Gaya: 7.2/10
